השיבנו יהוה אליך ונשובה, או: מלחמה וחלום

ובחלומי קיבלתי הזמנה למסיבה שתיערך בבית הכנסת חצרות הדר בכפר-סבא. ההליכה לבית הכנסת העלתה זכרונות ממחוזות ילדותי. קיצורי דרך במורד סמטאות פרבריות, שבילים ירוקים וגני שעשועים שהיו כה שגרתיים בימים בהם הכל היה פשוט יותר.

ובבית הכנסת רייב.

מאות אנשים, ארגזי אלכוהול, תאורה מקצועית וסאונד למופת. ההגברה פמפמה באסים בארבע רחבות. בראשית, בחלל בית הכנסת, מסיבת גייז כדת וכדין. להיטי פופ, קיילי ומדונה, ניו-יורק האוס ודאונטאון טרייבל. אוחטשות מעורטלות מענטזות על בימת ההיכל, סטרייט-אקטינג מפזזים בירכתי האולם, דראג קווינז לפני ארון הקודש. בעזרת הנשים רחבת צ'ילאאוט, חברים מהישיבה מעלים זכרונות, פופים מחבקים סטלנים מעוכים שמעבירים ג'וינטים האחד לשני. בחצר בית הכנסת מסיבת טבע, טראנסים לפנים, ערסים לגבות, עובדים זרים ופליטים סודנים, אסיד והזיות. ובמרתף המקלט האאוטסיידרים דופקים שוגייזינג נטול חשק לצלילי אינדי, דארק אייטיז וגותיקה קלה.

מצחיק, אני חושב לעצמי. ככה דמיינתי את החתונה שלי.

וכולם עוברים על פני, מברכים אותי על המסיבה המעולה כאילו שהפקתי אותה בעצמי. ומן הון להון מתברר שאכן הפקתי אותה אני. בסוף השמינית ערכתי את כל ההכנות למסיבת ענק, אבל טעות ביורוקרטית בתארוך גרמה לה לצאת לפועל באחור של עשר שנים. אלפי הזמנות ופתקאות שנטמנו ברחבי הארץ, בתחנות מרכזיות ומסופי רכבת נתגלו, כמו קפסולת זמן, נושאות את התאריך הנכון אבל בשנת 2011. צ'קים דחויים בעשור שהופקדו זה מכבר, כמו שעון שבת רב-שנתי, הניעו גלגלים ששכחו להיות. וכמו יין שהשתבח עם השנים, התוצאה הייתה נהדרת פי עשרות מונים ממה שתוכנן. המסיבה הוכתרה כהצלחה.

לפתע פלישה. זקני בית הכנסת, הורים של חברי ילדות ואנשים שבודאי נפחו את נשמתם מאז הפעם האחרונה שראיתי אותם, ר"מים לדורותיהם ורבני ישיבה נכנסים בדלת הראשית בקריאות געוואלד. חילול הקודש! תסתכלו על עצמכם, נפלה עטרת ראשינו! אנה באה קריה נאמנה, איכה טומאו היכלותינו? ברגע הראשון מבוכה. בשני הכפפת ראש בפני סמכותם של גדולי הדור, בעלי הבית האמיתיים. בשלישי החלפת מבטים מהוססים. מי שמכם, בעצם, ולמה לא? מבטים מופנים אלי, מצפים מצד החוגגים, מאשימים מצד הפולשים. ואני מרים את הכפפה.

בתחילה בחשש, "תראו, זה לא היה אמור להיות ככה, הדברים יצאו מהקשרם, זו משובת נעורים מאוחרת". המתקפה הופכת אישית יותר, מלים קשות, פוגעניות. אני מזדקף ומורד במלכות. "זה בית הכנסת שלי!" וכמו ביריית אקדח הזנקה, המחנות הנצים נעמדים זה מול זה, נכונים אלי קרב. מלה שאינה במקום, מזג חם מגיע לנקודת רתיחה, איש מרים יד על חברו והשליטה אובדת. שוטר מקוף בדמות שריף בעל תווים כלביים עובר ברחוב הקטן ומחליט לסיים את התגרה. "שטות", הוא אומר לזקני העדה המזהירים כנגד שימוש באלימות, ושולף את אקדחו להשליט סדר.

יד מחליקה לתוך ידי, דוחפת לתוכה אקדח פלינטלוק עתיק מהמאה הששעשרה. קת העץ יושבת בכף ידי ומתחממת, קוראת לי לנקוט עמדה, להגן על הקהל הקדוש-טמא שלי. השריף מכוון את אקדחו לאחד החוגגים, אדם שחור וחשוף חזה שאגלי זיעה מבליטים את שריריו. ידי מתרוממת כמו מאליה, מכוונת את קנה האקדח הישר לראשו של השוטר. אני לוחץ על ההדק והוא נופל ארצה, מת. ידי שפכה את הדם הזה. המסיבה נגמרה.

"עלינו להראות שאין בנו פחד," אני קורא בקול, עולה על במת הארון, נותן את הוורט לקהל המפוחד. "עכשיו הם יודעים שאנחנו רציניים. כעת נזכה בכבוד הראוי לנו כבני אדם שווים".

סליק נפתח וכלי נשק מחולקים לקהל. בריקדות מוקמות, שקי חול נערמים, תיל משונן נפרש על הביצורים. רבני הישיבה ומתפללי בית הכנסת מובלים לישיבה בספסלים על-פי לוחות השם הקטנים. הם שקטים ועצובים, בני ערובה בביתם שלהם.

בשלב זה החלום הופך פחות ברור. באי המסיבה יושבים בקבוצות קטנות, דנים במצב אליו נקלענו. תוהים אם הדרך שבחרתי להם היא נכונה. סיעות מתגבשות, חסידים ומתנגדים. לחישות על מהפכה, על רפורמציה, על מלחמת מעמדות. תחושה של לפני קרב. מתפתח דיון. הרבנים מדברים על לבם של המתלבטים, מנסים לשמר את ההגמוניה שלהם. צמאי-דם במחנה שלנו קוראים להכרזת מלחמה ולאלימות גלויה. זקני בית הכנסת מתחננים על חייהם. כבר לא ברור מי תינוק שנשבה ומי מתקן עולם, אנחנו או הם. אני נושא נאום ומרגיע את הרוחות, מעודד רב-שיח, קורא לסובלנות, אך מתעקש על זכותי לחיות את חיי כפי שאני רואה לנכון.

הספק במחנה המורדים מעודד את קהיליית בית הכנסת, והם עושים כמיטב יכולתם לפגוע בלגיטימציית המאבק. במיומנות של פוליטיקאים הם מאתרים את החוליות החלשות ותוקפים את נציגיהן, משתמשים בזלזול ובביטול ככלי נשקם. הם קוראים קריאות ביניים מעליבות, מעבירים פתקים, מפעילים טייפ חבוי שינגן אברהם פריד באמצע הנאומים, כמו תלמידי חטיבה בשיעור גמרא. אני מחרים להם את הטלפונים, את המחשבים הנישאים, את הטאבלטים, מפתחות רכבי השטח, החליפות המהודרות ושאר סממני הסיאוב. אבל אברהם פריד ממשיך להתנגן, צוחק לכאבי, לועג לצערי בשירו. אוי-יוי-יוי-יוי. "ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין".

בתום המשא והמתן הוחלט להתיר לנו לשמור את בית הכנסת ולהניח לרבנים לקחת עמם את ספרי התורה. כשעולה ראש הישיבה אל ארון הקודש, אחד מהפרחחים משליך עליו עגבניה. אני תופס בזרועו בחוזקה לפני שיספיק להשליך נוספת, ומפיל אותו ארצה בזעם על חוסר הכבוד. ראש הישיבה הזקן פותח את הארון, ושירה חלושה עולה מהקהל.

"וַיְהִּי בִּנְסֹעַ הָאָרוֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: קוּמָּה, יְהוָה, וְיָפֻצוּ אֹיבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ.
כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְהוָה מִירוּשָׁלָיִם.
בָּרוּך שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמוֹ יִשְׂרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתוֹ."

צער רב עולה בקהל, וכולם מרגישים שהפסידו. כשתהלוכת הזקנים נושאי ספרי התורה יוצאת את האולם, אני נופל ארצה ובוכה.

"יְהוָה יְהוָה, אֵל רַחוּם וְחַנּוּן,
אֶרֶך אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת,
נֹצֵר-חֶסֶד לָאֲלָפִים,
נֹשֵׂא-עָוֹן וָפֶשַׁע,
וְחַטָּאָה וְנַקֵּה"

לא ינקה. אני עוצר את האחרון בתהלוכת האבלים חפויי הראש ואומר לו "את הספר הזה תשאיר לנו". הוא פותח פיו להתנגד, אבל רואה את הכעס במבטי, את השכנוע בעיני, את האמונה בלבי. ומוותר.

הקטיפה הכחולה מלטפת את זרועי החשופה, רכה ונעימה כנגד זיפי סנטרי הדוקרניים. ידי אוחזות בעץ החיים, תומכות במגילת הקלף כאילו חיי תלויים בה, ולרגע – מאושר. תפילה קצרה, שישיבנו אליו, שיחדש ימינו כקדם. כאילו שאז היה טוב. כשאני מניח את הספר בארון הקודש, אני מביט באריות השואגים הרקומים על מעילו, וקורא את הכיתוב השזור בחוט זהב:

"לעילוי נשמת דוד פסח אלעד בן אברהם משה וזהבה גרופית"

ואז התעוררתי.

6 תגובות בנושא ״השיבנו יהוה אליך ונשובה, או: מלחמה וחלום"

  1. יפה, עצוב, אהוב.
    הרבה משלושתם.

    אני חושב שזה הדבר הכי יפה שלך שקראתי. איזה חלום.
    אהוב.

  2. זה מצחיק שכשארון הקודש נפתח אנחנו אוטומטית מתחילים לשמוע את שירת "ויהי בנסוע הארון" כאילו היה ארון הקודש כמו כרטיסי הברכה מפעם שכשהיו פותחים אותם היו משמיעים את מנגינת happy birthday.

    אהבתי!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s