למה אני שם לק?

הסטוריה

הכל התחיל מאחר צהריים סתווי בטלביה. היום זה החדר שלי, אבל אז זו היתה הדירה של שרה, איתה ישבנו נעמי ואני, ודיברנו בשקט על החיים, האהבה והבדידות שבהם. באור הכתום של השמש השוקעת על אצבעות רגלינו, משחנו לק סגול-כהה, ספק כחול, כמעט שחור, ששרה הביאה מברלין. צילמנו תמונה, תמונה יפה, וראינו כי טוב.

מאז המשכתי למרוח לק בכפות הרגליים. אחת לשבוע החלפתי צבע. אהבתי את הגיוון, את הדיסוננס עם הבהונות השעירות שלי, ובעיקר – אהבתי שלא רואים את הלבן של הציפורן באופן שלא ניתן לאמוד עד כמה הציפורניים ארוכות, ויכולתי לדחות את קציצתן בעוד שבוע או שבועיים.