למה אני שם לק?

הסטוריה

הכל התחיל מאחר צהריים סתווי בטלביה. היום זה החדר שלי, אבל אז זו היתה הדירה של שרה, איתה ישבנו נעמי ואני, ודיברנו בשקט על החיים, האהבה והבדידות שבהם. באור הכתום של השמש השוקעת על אצבעות רגלינו, משחנו לק סגול-כהה, ספק כחול, כמעט שחור, ששרה הביאה מברלין. צילמנו תמונה, תמונה יפה, וראינו כי טוב.

מאז המשכתי למרוח לק בכפות הרגליים. אחת לשבוע החלפתי צבע. אהבתי את הגיוון, את הדיסוננס עם הבהונות השעירות שלי, ובעיקר – אהבתי שלא רואים את הלבן של הציפורן באופן שלא ניתן לאמוד עד כמה הציפורניים ארוכות, ויכולתי לדחות את קציצתן בעוד שבוע או שבועיים.

כשהגיע החורף עברתי לנעליים. המשכתי לצבוע את צפורני הרגליים, כי זה עשה לי נעים בפנים, קצת כמו שבחורות אוהבות להשקיע בבגדים תחתונים יפים, אפילו שאיש מלבדן לא רואה אותם. אבל הצבע חסר לי, בעיניים. באותו החורף התחלתי למשוח גם את ציפורני הידיים. התחלתי לעצור בחנויות פיצ'פקעס, להסתכל על צבעים, גוונים ומרקמים, לשחק בשילובים שונים, להתאים את הלק לבגדים. כך מתחילות אובססיות.

אובססיה

בהתחלה צבעתי את כל הציפורניים. ככה, סולידי. כחול, שחור, סגול. בגבריות. אחר-כך העזתי עם מטאליים, התחברתי לצד הנשי באדום וורוד. ניסיתי לשלב בין צבעים משלימים, גוונים דומים, מה הולך עם מה, מה לא. ירוק תפוח, כתום שלכת, תכלת תינוק, צהוב דקסמול. גיליתי שנחמד לצבוע רק ציפורן אחת, או שתיים, ולהשאיר את האחרות בנטורל. לצבוע אותן בזיגזג, בצבעים שונים לסירוגין, פרנץ' ברוורס. פסים וקוים. כהה ובהיר וקצר וארוך. לפעמים אני קצת נסחף. אבל אני, מ'כפתלי אני.

חינוך

התגובות הראשונות היו מחויכות ומתלהבות מצד החברים הפארא-קווירים שלי, מזלזלות ומבולבלות מצד המשפחה, מזדעזעות מצד הומואים גבריים, מרימות-גבה מצדם של מפגשים אקראיים ומכרים רחוקים. תתפלאו, אבל לרוב, אנשים לא שמים לב. לא ברגע הראשון.

אני אוהב את המבטים המבולבלים כשאדם זר שם לב. אני אוהב את הלחשושים המצוחקקים באוטובוס. אני אפילו אוהב את עוויות הגועל. אני אוהב אותם לא רק בגלל תשומת הלב (אני מקבל די ממנה, והרבה פעמים יכול להסתדר גם בלעדיה), אלא גם, ואפילו בעיקר, בשביל החינוך. אין צורך לומר מלים, להסביר או לפרש. עצם העובדה שאנשים נאלצים להתעמת עם בחור שצפורניו צבועות, כבר יש בזה מדה של חינוך. לחשוף, לעמת, לעורר, להתמיה. זה עשוי להגחיך, אולי אפילו להכעיס, אבל אז אדם צריך לשאול את עצמו "מה כל כך מכעיס בציפורניים עם לק?" ובעצם השאלה הזו כבר הרווחנו.

לפעמים אנשים מעזים לשאול. אני סבלני, פתוח ואוהב לענות ולהסביר. התשובה הראשונה היא תמיד "כי אני אוהב את הצבע". היא הכי נכונה, הכי פשוטה. מה רע בצבע? מי לא אוהב צבע?

-למה יש לך לק אדום?
כדי שיתאים לבגד ים.
-לאאא, למה יש לך לק?
לא יפה?
-בנות שמות לק. אתה בת?
לא. בנים לובשים מכנסיים. אחותך בן?
-מה, אתה הומו?
-אחות: אל תתיחס, הוא תמיד מקלל.
הומו זו לא קללה.
-אחות: נכון, הומו זה עובדה. חחחח
-מי הבן ומי הבת?
מי נראה לך?
-אתה הבת, כי יש לך לק.
אני נראה כמו בת?
-אז הוא הבת.
אבל הוא שעיר כל כך!
-אז שניכם הבת!
לא. שנינו בנים. בגלל זה אנחנו הומואים.
-מה, אתה הומו?!

(שיחה בגן שעשועים בשכונת שפירא, אוגוסט 2011)

תלות

כשנסעתי לדרום אמריקה עם אבא, הוא ביקש ממני, מראש, להסיר את הלק. הוא הדריך אותי שאם שואלים אותי על חברה, לענות "יש לי המון", ואם שואלים אותי על נישואין להתחמק מתשובה. רק לא לענות את האמת. טוב, זה קצת האופן שבו נהוג להתנהל אצלו, בפולניה. בפועל, לא היתה לי הזדמנות לענות, כי הוא תמיד נדחף במקומי כשנשאלתי, ומיד ליכסן לעברי מבט שאמור להצמית, להצחיק או להרגיע. כאילו שכולם סתומים ולא מבינים. כשנחתנו, שכחתי שלא הסרתי את הלק מהרגליים, וחלצתי נעליים בנוכחות הדודים. אבא שלי החויר, והגבות שלו איימו להכנס אחת בשניה. מיהרתי להסתיר את רגלי, את עצמי. וכך היה כל תקופת השהות במחיצת המשפחה.

הרגשתי כלוא. שבוי. ברגע שנחתתי בסאו-פאולו, הדבר הראשון שעשיתי היה לקנות לק ואציטון ולצבוע את עצמי מחדש. להחזיר לעצמי את הצבע. "הצבעים שלי". ככה אני קורא להם, ביני לבין עצמי. הם נוסכים בי תחושה עצומה של בטחון ואמונה. כמאמר הקלישאה, הייתי צריך לאבד אותם כדי להבין את ערכם.

 מגדר

"בנות יכולות ללבוש ג'ינס,

להסתפר קצר,

ללבוש טריקו ומגפיים

כי זה בסדר להיות בן.

אבל שבן יראה כמו בת?

זה בזוי.

כי אתה חושב

שלהיות בת זה בזוי.

אבל בסתר לבך היית מת לדעת

איך זה מרגיש

להיות בת"

(מדונה, איך זה מרגיש להיות בת. בתכל'ס, שיר די מעאפן)

אני לא יודע איך זה להיות בת. אני גם לא בטוח שאני יודע איך זה להיות בן. נראה לי שאני לומד מעט משניהם כל הזמן. ואולי אני פשוט לומד להיות אדם?

מאז שנחשפתי לעולם המיניות והמגדר, אני כל הזמן לומד. משכלל את הבנתי הסוציולוגית של תפקידים מגדריים ותפיסות חברתיות שלהם. אני מודה – הטקסים המגדריים, על מאפייניהם הפנימיים והחיצוניים, מכעיסים אותי. באקט מרדני, מחאתי ואולי גם קצת ילדותי, אני מנסה שוב ושוב לשבור את הבינאריות. זה לא או-או. זה לא כלום. למה שמין אחד יקבל פריבילגיות שאינן נגישות למין השני? למה שגבר ירוויח יותר? למה שאשה תקבל עדיפות במשמורת על הילדים? למה היא צריכה לגלח פה והוא צריך לגלח שם? ולמה, לעזאזל, אני לא יכול לשים לק?

באופן תמוה, סטטיסטית, דווקא הנשים הן שמערערות על זכותי להשתמש בלק, ואולי הן פשוט היחידות שמעיזות לבטא את התנגדותן בקול. אני מנסה לשקף את מצבן שלהן-עצמן. למה לק על גבר פחות לגיטימי ממכנסיים על בחורה? למה זה בסדר שאשה תצא לעבוד, במקום להשאר לנקות את הבית, אבל אני לא יכול להוסיף קצת צבע בקצות אצבעותי? "אני עובדת כי אנחנו צריכים את הכסף". לא, את עובדת כי המערכת מרויחה מזה. "התפקיד של הגבר זה לעשות קניות, כי הוא יכול לסחוב". גם את יכולה לסחוב, ולפני שנשים מהמעמד הגבוה סורסו לחלוטין והפכו לפודל מתייפיף, היו אחראיות לכל משק הבית, כולל שאיבת המים והטיפול בבעלי החיים. "מה פתאום שבעלי יעבוד במטבח? אני מבשלת ועושה כלים ומנקה את הבית, כי זה התפקיד של האשה". לא, את סתם שפחה סתומה.

אבל מה אני יודע. אני לא בת. אולי גם לא בן.

 עבִירה

בעולם הדראג והטרנסים/ות קיים מושג ה"מעבר", ואולי שם העצם צריך להיות "עבִירה". הוא מגדיר את המידה שבה מצליח הבחור "לעבור" כבחורה, וליהפך. האם ניתן לזהות את מינו הביולוגי מרחוק, או שמא הצליחה לתעתע בקהל?

כילד, לעגו לי המון. שאני אשכנזי, שאני משקפופר, שאני הומו. אני לא יודע אם זו היתה דקות-אבחנה של ילדים, או סתם עוד קללה בארסנל, אבל למדתי, בנקוף השנים, מה מצופה מגבר ומה נחשב נשי. אימצתי מניירות מסוימות ונמנעתי מאחרות, וגדלתי כפי שגדלתי, לחיוב או לשלילה.

אני כבר לא מנסה להסתיר או להכחיש – לא במודע, בכל מקרה –  אבל בשורה התחתונה: אני עובר כסטרייט. אני לא חושב שאני סמל הגבריות המתפרצת, אבל במבט מהיר ברחוב, ואפילו באינטראקציה בסיסית, מעטים ינחשו שאני הומו. במסיבת יום הולדת בה נכחתי לאחרונה שאלה אותי אחת המשתתפות אם אני סטרייט, אפילו שכל הנוכחים כולם היו הומו-לסביים, ולא הייתה סיבה להניח שאני שונה.

כשהתחבטתי שוב ושוב בנסיון הנורא והקשה לצאת מהארון, מצאתי את עצמי מקנא באוחטשות שלא מותירות מקום לספק ואין להן כל צורך בטקס כזה של "יציאה", פשוט כי זה ברור לכל מי שעיניו בראשו. היום אני מרגיש לפעמים שעצם העבירה שלי היא סוג של פשע. מתוך כך שאני "עובר", אני מצליח לשטות בהמון לחשוב אותי לנורמטיבי. נחסכות ממני הצקות, הערות ובריונות מהסוג שהומואים נשיים או לסביות גבריות (או סתם נשים) חשופים להן על בסיס יומיומי.

אני מרגיש שחובתי היא לשאת בנטל ולהפגין כלפי חוץ את מה שאני יודע ומאמין בו כלפי פנים. במובנים מסוימים, הלק הוא הכיפה שלי. הסממן החיצוני שמצביע על השתייכותי למעגל חברתי, אידיאולוגי, תרבותי. בבחרותי רבני הישיבה תמיד אמרו לנו שהכיפה שלנו מעידה על הכלל, ושמעשינו בציבור, כחובשי כיפה, הם לא פחות משליחות. אם אחצה את הכביש באדום, אני מסתכן בחילול השם. בהשאלה, ולהבדיל, אני מאוד מקווה שאני עושה עבודת קידוש השם גדולה בכל יום שאני יוצא מהבית לבוש בצבעים שלי. ושיזדיינו השונאים.

כיף

כי זה כיף. נסו ותיהנו.