נעגל, או: ציפורן

כשגירדתי את הקירות חשבתי על בלומה, המניקוריסטית מבלוק שש.

הקאפו שלה הכירה אותה עוד בקראקוב, ודאגה לסדר לה ניירות מתאימים. היא פה כמעט מתחילת המלחמה, שנתיים ומשהו. יש לה ימי עבודה קצרים וכמעט ולא שולחים אותה לעבודה בחוץ. ככה הציפורניים של פאשקה תמיד מטופחות וארוכות, משוחות בלכה שקופה (כי גם לקאפו יש גבול. פה זה לא ברלין).

נעגל. ככה אנחנו קוראות לה, לפאשקה. ציפורניים. טפרים.

משחקי כוחות

כוחו של הרגל הוא
וכוח האימה
כוחם של הכורח והעבר שהותיר משקעיו בי
הם שלימדוני
לסור מעם קהל-המון ולבנות גזוזטראות
צופה ולומד
ריסי-משחק פזורים על הארץ

לוויה זה דבר מצחיק

לוויה זה דבר מצחיק.

טלית לבנה, פסים שחורים, סלסולים אפרפרים של חזן ומריחואנה. בתוך כיפת בטון, עם הקדשות לזכר, עומדים ערב רב של גברים, נשים וקולגות לעבודה של האחיין, עיניים משועממות בוהות דרך מסנני קרינת UV בבליטה רפויה וקטנה, מכוסה בפשתן עבה. מעניין אם לטליתות יש קולקציית קיץ.

טרילוגיית מכניקה (2003)

נפילה

הנפילה לא ארכה זמן רב.

המודעות הגיעה באיחור, ורק בחצי הדרך נגהה עליה ההבנה שהיא אכן נופלת. ההמתנה על הסף, בקצה הקרש, כמו מנהיג מרד על ספינת פיראטים, הייתה ארוכה. אפילו משעממת. ועכשיו, אף שכבר יצאה לדרכה והכרישים כבר היו חגים להם בינות לגלים, משחרים לבשרה, תפיסתה נותרה בעינה, במצב האדיש, הפלגמטי, של ההמתנה.

טרטרוס, או: האוטומט והילד

ובחלומי אני נסיך פרסי. אור שקיעה צובע בורוד וכתום את קירות הצינוק בו אני שרוי.

קיץ על גבעת המערב, או: נבואת מלכי הנוחיות

ממקום מושבי אני צופה בגבעות משתפלות.

הצבעים חזקים- הזמן חולף.
זו הפעם הראשונה שאני רואה קיץ בהר הצופים.
נשען לאחור, מניח לעיני לשוטט,
לצוף לאן שיצופו.
אל האופק, כך מסתמן.

ג'וני עושה אותי כחול

רגע לפני שאבדה אהבתי אמרתי "אני יציב וקבוע ככוכב הצפון!" ועניתי לעצמי "כן. קבוע בחשיכה. איפה זה, שוב? אם תרצה אותי, אני בבר." על-גב תחתית קרטון, לאורו הכחול של אקרן המחשב, ציירתי את מפת המולדת. ואת פניך שירבטתי מעליה. פעמיים.

הו, אתה בדמי, אתה יין הקודש שלי. טעמך כה מר, כה מתוק. אבל אני? אני אשתה ארגז שלם ממך ואוותר עומד על רגלי.

פגשתי בחור. היה לו הפה שלך. הוא הכיר את שקריך. הוא הכיר את השדים שלך, את קורותיך. הוא אמר לי "לך אליו. השאר עמו (אם תוכל) אבל היה נכון להקיז דם."

ואתה בדמי.

***

הפעם האחרונה בה פגשתי את ריצ'ארד הייתה דטרויט, 68', והוא אמר לי "כל הרומנטיקנים מוצאים בסופם את אותו הגורל." ציניקן ושתוי, משעמם מישהו באיזה בית קפה אפלולי. "אתה צוחק?" הוא אמר, "סבור כי הנך מחוסן? גש הבט בעיניך. הן מלאות-ירח. אתה אוהב ורדים ונשיקות וגברים יפים שיספרו לך את כל אותם השקרים היפים. מתי תבין שאינם אלא שקרים יפים?"

אתנחתא קומית 2, או: תום יורק שר אותי ברכות, או: עליבות סדרתית

No hope for Joy

No hope or faith

She wanted to go blind

Wanted hope to stay

"I've been believing in nothing since I was born, it never was a question."

(Poly-Jean Harvey)

אתנחתא קומית 1, או: השתפכות עלובה, או: נחפה פורתא

אני מביט במקשים מבעד לאהילי חשיש ווילאות וודקה, מביט ותוהה. אני בז לרעיון שהוא הבלוג. אני לא מנהל יומן, למה להחזיק אחד פומבי? מאיזו סיבה, לאיזו מטרה? 

חייל בדיל בודד

חייל בדיל בודד / קובן

הסכת, ילדי, ושמע סיפור

שנכתב לפני שנים

על ממלכה בראש ההר

על אנשי העמקים

על ההר, בתוך הסלע

אוצר בלום באדמה

אנשי העמק נשבעו

להשיגו, ויהי מה

יאללה, הפצץ את שכניך

יאללה, שקר לחבר

עשה זאת בשם אלוהיך

או בשם תירוץ אחר

לא תבוא תרועת חצוצרה

עם בואו של יום הדין

בוקר מגואל בדם יעלה

חייל בדיל בודד ישוב לקסרקטין

אז שלחו אנשי העמק

מסר אל פסגת ההר

הבו לנו את הכסף

אם לא – תיהרגו מחר

התשובה מיד הגיעה

"עם אחינו נחלוק

את הסוד בתוך הסלע

האוצר הכי עמוק"

זעמו אנשי העמק

"שלוף החרב! תן בראש!"

בכל אנשי ההר טבחו

אוצרם ביקשו לדרוש

או-אז עמדו מעל לאבן

על פסגה טובלת דם

האוצר היה רק כתובת:

"שלום בין אדם לאדם"

(ינואר 2009, רחביה)