בין הארץ התיכונה לארץ ישראל, או: זוהי מורדור, אחי, זוהי מורדור

הלילה קראתי, בפעם המי-יודע-כמה, את "שובו של המלך", החלק השלישי והאחרון בטרילוגיית שר הטבעות של פיטר ג'קסון (חח). דילגתי על השליש הראשון של הספר והתחלתי מהפרק 'הקומזיץ של דנתור' (מדובר בתרגום חופשי שלי. אילו היה ברשותי עותק בכריכה קשה של הספר המדובר בתרגום המקורי של רות לבנית הייתי מביא פה את שם הפרק היפה, כמו שרות מתרגמת יפה. אבל מאז שעמנואל לטם ימ"ש ערך/הרס את התרגום היפהפה הזה, כבר לא מדפיסים את התרגום הישן. וכאן אנצל את הסוגריים הארוכים הללו ואבקש מיודעי ח"ן המסוגלים לכך, לסדר לי רכישה של עותק כזה).

בקיצורו של דבר, התחלתי מהסוף. ישר לבלאגן, לאנדגיים, לשיא.

קודם כל, הטרגדיה האישית של דנתור סילמן, שהביט עמוק אל תוך אבן השתייה, שאינה משקרת, וראה כמה אפסו סיכוייו אל מול כוחות הרשע שערוכים מולו, וביאושו המר והגדול ביקש להצית את עצמו ואת משפחתו. והיתה המלחמה הגדולה, ומותו של מלך הנאזגול בידי הפמיניסטית הראשונה בעולם הפנטסיה ("איי אם נו מאן!"). ואז סאמווייז, באהבתו שאינה לגיטימית, מנסה בכל הכוח לגרום לבכיין ההוא, אלייז'ה, לתת לו טבעת ולהתחתן איתו בחור התחת של הגיהנום (ככה אני מתרגם את "Crack of Doom". בטח רות תרגמה את זה 'תל אביב'). ואראגורן מביא את צבא המאסף שלו אל חומות העיר העתיקה לקרב הסחת-דעת אבוד-מראש, ופיפין מאבד הכרה בדיוק כשמישהו מתחיל לצעוק "האו"ם מגיע! האו"ם מגיע!" ולבסוף סמיאגולום העלוב, הנוגע ללב, רוקד ושר ומת עם ארץ חמדת אבותיו כשגופת הפלשתיני הנשוך עוד מחוברת אליה.

כל מי שקרא את הטרילוגיה יודע כמה קשה לצלוח אותה, ובמיוחד את תיאורי הנוף המעיקים על שיחי הערער, האשורים והתרזות שבהם. ואז, אחרי שהכל נגמר, ואתה מרגיש שזהו– אחרי כל זה צריך עוד לסחוב את האפילוג הארוך ביקום, עם הדרמה של ההכתרה, האיחוד המרגש, המסע בחזרה, ביקורי הגומלין, פרקי הלקט, השכחה, הפאה. אף פעם לא קראתי את הקטעים האלה בחשק רב מדי. זה תמיד היה רק כדי לגמור עם זה.

לא הפעם. הפעם היה לי פנאי, חשק ועניין. הפעם התרגשתי משובו של המלך, מנישואיו לליב טיילר הנוגה, מהביקור משיב הנפש באייזנגארד המשוקמת, שהיא עכשיו עיר-גנים מוריקה ואנדרטה ליכולותיו המרשימות של האדם, לטוב ולרע. לראשונה בחיי התעמקתי בסאגת שחרור הפלך. ועל זה אני רוצה לכתוב היום (כן. עד עכשיו זו היתה הקדמה).

***

(הבהרת המקשקש: אם עד כאן ההקבלות למציאות הישראלית היו אסוציאטיביות וקלושות, מכאן ואילך מדובר בהבאה מדוייקת של פרטי הסיפור)

ההוביטים שבים אל הפלך האהוב שלהם אחרי שנה וקצת של מסעות מפרכים. הם חוזרים שונים ואחרים. פרודו חוזר כשהוא צל של מה שהיה, עייף מהחיים, מותש ממלחמה, צמא למנוחה ושבע ממוות. מרי ופיפין חוזרים כשהם גבוהים בשני ראשים, חמושים מכף רגל ועד ראש ומצוידים בעיטורים הגבוהים ביותר שהציביליזציה המערבית מעניקה לחייליה. סאם חוזר חזק ונחוש אבל פשוט ואמיתי כמעט כשהיה. וכל מה שהם רוצים הוא לחזור לחור ההוביטים האהוב והמוכר, לגבעות מוריקות בהן חלונות עגולים, לארוחת בוהריים, לבירה סמיכה ועשירה ולמקטרת מפוטמת בעלי לונגבוטום משובחים. הם רוצים את הדברים הפשוטים ביותר שבעבורם חצו הרים ומישורים, נחטפו ועונו, נלחמו, נפצעו, נפלו וקמו לאורך שלשה ספרים ואלפי עצי קוקיצה שמילאו את דפיהם.

ובפלך שואה. לותו סאקוויל-באגינס, המכונה פימפל (חצ'קון), בחור צעיר ושאפתן שירש מאביו הון קטן ואדמות רבות בנפה הדרומית, החל במסעו לקראת שליטה כלכלית בפלך. הוא רכש טחנות קמח, מבשלות בירה ומטעי טבק והחל למנף אותם. הוא מיקסם את רווחיו, ייצא יותר משייצר, והותיר את הוביטי הפלך הטובים, הוביטי עמל כפיים הגונים, בלי בירה לשתות או צינגלה בסוף היום. כשאלה האחרונים החלו לשאול שאלות, החיל פימפל חוקי צנע חדשים, וייבא חוליגנים מהדרום כדי לשמור על השקט. אנשים מטעמו מדדו שטחים, יבולים ותבואות, גבו אחוזים ל"חלוקה מחדש" שחולקו בינם לבין עצמם בלבד. מיום ליום מצאו עצמם ההוביטים במציאות שבה הם קצרים בכל דבר למעט חוקים, מסים ותקנות. המסבאות ובתי המרזח נסגרו, אך פימפל לא חשש מאבטלה ומיד גייס את המובטלים לכוחות השיטור ההולכים וגדלים. הרס את המטחנות הישנות והקים מפעלים עצומים ששפכו את פסולתם אל הנהר. המפעלים הגדולים ידעו לטחון יותר קמח בפחות זמן. וכשנגמרה החיטה לטחינה, פנו המפעלים לאפיקים המועילים של ייצור נשק. ונשק צריך למכור.

פימפל לא היה רע. רק חמדן. אבל יצר לב האדם רע מנעוריו. והיכן ששוררים הכוח והשררה, לא מאחרים לבוא ההתעמרות והאכזריות. כשגרימא לשון-כחש וסרומאן נושפים בערפו, החל עוקר עצים וחופר מדשאות, הורס בתים ומנשל הוביטים מרכושם, וכל זה בעבור הסיכוי לרווח פעוט, לספקולציות, או סתם, שרירות לב. כשראש העיירה התלונן על עקירת עץ המסיבה הזקן, זה שמתחתיו ביצע בילבו את טריק ההיעלמות המפורסם שלו, הוא מצא את עצמו מושלך לתא כלא. חוקים הועברו כנגד התקהלויות, ערבי שירה בציבור, התנהגות "מתיפייפת". הדברים החלו לצאת משליטתו של החצ'קון ולעבור לשליטתם של הבריונים. כשהפושטקים באו לבנות כמה בניינים בחצר האחורית של אמו היהירה והעשירה של פימפל, היא נזכרה לקום ולנופף במטריה שלה. "עד כאן!" היא אמרה, ומצאה עצמה שכנה במשכנו החדש של ראש העיר. במהרה היו יותר אסירים מתאים, והחוליגנים החליפו בניית מפעלים בבניית בתי כלא.

מבית הצ'יף המפואר יצאו ובאו החומסים ברשות, מטילים מוראם על תושבי הפלך. הצ'יף לותו לא נראה עוד בציבור, וספק רב אם עוד חי הוא, או ש"שארקי", סארומן, הוא המולך בשמו. תושבי הפלך חוששים אף לומר את שמו, שמא ילשין מי מהם ויאשים אותו בגידוף ובגידה, בתקווה לזכות בעוד חופן עלי טבק סוג ז' שנשמרו בצד למקרים כאלה בדיוק. בשלב זה אפילו השוטרים כבר לא רצו חלק בזה, אבל הם לא יכלו לעזוב. הם פחדו. ומכל מקום, זה לא היה חוקי.

או-אז ממשיך טולקין בתיאור ההתקוממות העממית שהובילו מרי ופיפין, החמושים, למודי הקרבות, הששים אלי קרב. הוא מתאר את רחמנותו של פרודו, שלא יכל לשאת את המחשבה של מלחמה נוספת, ויתרה מזאת בפלך. הוא מפציר בהם שלא להרוג, שלא להלחם. וכמו שקורה לאלו המרחמים על אכזריים, הוא מוצא את עצמו מואשם בתקיפת שוטר, ואלמלא חליפת המיתריל שלו, גם היה מאבד את חייו. והכי עצובה היא תגובתו הרגשית הפשוטה והאמיתית של סם, שרק דואג לשלום סבו היקר ואהובת נעוריו (גם לגייז יש אהובת נעורים, מהתקופה שהם עוד פועלים תחת הבניות חברתיות). סם המתוק, שבוכה אל מול העצים העקורים ללא סיבה. סם הרגיש, שמאבד את עשתונותיו שוב ושוב, כשפעם אחר פעם הוא חושב שלא יכול להיות גרוע יותר, ומגלה שכן.

מורדור זה כאן
מורדור זה כאן

"זה יותר גרוע ממורדור" אמר סאם. "הרבה יותר גרוע, במובן מסוים. זה מגיע אליך לבית, כמו שאומרים; כי זה הבית, ואתה זוכר אותו מלפני שנהרס הכל."

"כן, זוהי מורדור", אמר פרודו. "רק אחד ממפעליה. סארומן עשה את מלאכתה כל הזמן, אפילו כשחשב שהוא עושה למענו עצמו. וכך הדבר עם כל אלה שסארומן הונה, כמו לותו."

בגרסה הקולנועית, הרגו את סארומן בסוף הפרק השני, או בתחילת השלישי, לפני שהוא זרע את ההרס האמיתי. גם לא הראו לנו או סיפרו לנו את כל זה. בגרסה הקולנועית יש רק מאבק אפי, סאגה פנטסטית, משהו מעורפל על טוב ועל רע ועל חשיבות המאבק ומה-לא. לא מדברים על מהו, בעצם, הטוב שאנחנו רוצים להגן עליו. או מהו, למעשה, הרע שאנו פוחדים ממנו. מבחינת הוליווד, טוב זה אלפיות יפות ורע זה אורקים מכוערים. ערך מוסף? זה לא שם של מס?

לכל אורך הסאגה, בכל שלושת הספרים, בכל רגע, יהא הוא עצוב, מופלא, מפחיד או משחרר, טולקין מזכיר לנו, באמצעות ההוביטים, על מה אנו נלחמים. על דשא תחת כפות רגלינו, וטיול תחת חופת כוכבים. על פיקניק בקרחת יער סתוית, או קומזיץ שקיעה על גדת הנהר. על אח מבוערת, על משקה מרענן, על ארוחה צנועה אך מרובת מנות וטעמים שבסופה מקטרת ואנחת סיפוק. על אחוות ידידים ושלווה משפחתית בסוף יום עבודה הגון.

והנה, בסופו של הסיפור, ההוביטים ניצחו את מורדור, רק כדי לגלות שבהיעדרם מורדור ניצחה אותם.

גם אני, לפעמים, מרגיש שניצחה אותי מכורתי. ואין דבר עצוב מזה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s