אריאלה אובססיבית לתינוקות

אריאלה אובססיבית לתינוקות. כל החיים היא רק רצתה להיות אמא. לא בשביל להניק ולטפל, גם לא בשביל לדאוג ולאהוב. פשוט כי היא אוהבת תינוקות. כשהיא הולכת ברחוב היא מרחרחת אחרי תינוקות כמו כלב ציד אחרי שובל ריחו של שועל. כשהיא קולטת עגלה בצד השני של הכביש היא נעצרת באבחה, אף מורם, ומהדסת בצעדיה המתנדנדים לעברו. "תינוק! איזה חמוד! איך קוראימ'ך?" בלי לקבל אישור או אפילו לבקש אחד, היא מושיטה ידיים וצובטת את הלחיים השמנמנות. ידעתם שלתינוקות יש שומן-תינוקות מיוחד? כשהיתה קטנה חשבה שמלחיים של תינוקות ממצים שמן תינוקות, והיה לה אוסף גדול ומכובד של כאלה. אריאלה פחדנית. היא פוחדת מהחושך, היא פוחדת שיתקפו אותה או שיציקו לה, היא פוחדת ממחלות ומרופאים והכי היא פוחדת מניתוחים. כשגילתה שכדי שיהיה תינוק צריך להיות בהריון, ושהריון זה כואב, ושהולכים לרופא, ושלפעמים יש ניתוח, התחילה לפחד מהריון יותר מכל דבר אחר. רוצה תינוק, אבל לא רוצה הריון. שלא יבוא רופא. שלא יהיה ניתוח. אז היא אוספת תמונות של תינוקות. גוזרת מודעות בעיתון, שומרת עטיפות של מגבונים לחים, מצלמת ילדים זרים ברחוב. יום אחד, כשאף אחד לא יראה, היא תקח אחד לעצמה.

מנחם חירש. הוא גם לא מבריק במיוחד. מעולם לא למד את שפת הסימנים, וגם לא נראה שזה מעניין אותו. הוא יושב בשיכול רגליים בפינת החדר ומשחק עם עצמו. איש קטן עם בולבול ענק ויצר מיני בלתי נגמר. רק שאין לו מושג איך לגרום לאחרים לשתף פעולה. אז הוא מאונן. למנחם אין כוח לקונבנציות חברתיות. הוא הכי יפה כשנוח לו, והכי נוח לו בעירום. בכל הזדמנות שיש לו הוא מתפשט ומאונן. הדבר השני הכי אהוב עליו הוא מקלחת חמה. רותחת. הוא יוצא מהדוש אדום כמו בשר נא ולובש, באנחת יאוש, את הבגדים שמצפים ממנו ללבוש. הדבר היחיד שממש נשגב מבינתו זה פאנלים. הוא פשוט לא מצליח להכיל את הרעיון. הוא בודק אותם מדי יום ביסודיות. הם כמו מרצפת רגילה, רק שהם קטנים. והם על הקיר במקום על הרצפה. אבל רק על חלק מהקיר, חלק קטן. אבל למה, בעצם? למה? הוא פשוט לא מבין.

הדס חכמה מאוד, אבל מופנמת. היא אומרת חמש מלים ביום, בממוצע. לא כי אין לה מה לומר, אלא כי היא פשוט לא טורחת. כל השאר לא יבינו בכל מקרה, וגם אם יבינו, הסיכוי שיצליחו ליצור איתה דו-שיח משמעותי הוא כל-כך נמוך שפשוט חבל על המאמץ. אבל אוכל– אוכל זה שווה מאמץ. היא אוהבת את האלכימיה שבאוכל. אבקות צבעוניות, דקות וגסות, נוזלים צמיגיים וזכים, אטומים וצלולים, למזוג, לערבב, לטגן, לבחוש לאפות. עד שהאוכל מוכן היא כבר לא מעוניינת. היא טעמה יותר משהכינה. כשכולם יושבים לאכול היא מחייכת ומגלגלת עיניים חולמניות בזמן שהיא מזייפת לעצמה שירים בלי מלים ומנגינות בלי תוים.

לודה היא מוסיקאית אמיתית. מלים הן חסרות משמעות, היא אומרת. אין להן קיום בזכות עצמן, ורק הניגון שלהן מביע את מה שהן רוצות לומר. תרצי לשתות משהו, לודה? ממ-אמ. היא מהמהמת כשהיא אוכלת, מזמזמת בזמן שהיא מקפלת כביסה, יושבת על הספסל בגינה ושרה לעצמה זמירות שבת באידיש נטולת עיצורים. שלוות עולמים. כל עוד מסודר. אבל כשמבולגן השירה פוסקת ולודה מכווצת את מצחה. כשמשהו בא לה לא טוב בעין, אפילו אלוהים לא יודע איך זה יגמר. עוצמת עין אחת, מטה את הראש. פוקחת שוב, ואז את השניה, תוהה אם ראתה נכון. השמים מזדעזעים ולודה מרימה את ישבנה העצום מהספה, שדיה הענקיים מִטלטלים אנה ואנה כשהאדמה רועדת בכל צעד-פיל. העולם קופא לרגע ועוצר את נשימתו. לפעמים זה רק חוט סורר של השטיח, לפעמים החלון לא סגור כמו שצריך. לודה מתקנת ואז אפשר לנשום לרווחה שוב. השמר מאוד שלא לבוא ללודה לא טוב, פן נשימת הציפיה שלך תהיה האחרונה.

לשאול מעולם לא היה רעיון מקורי אחד בראשו. הכל הוא שואב מהרדיו, מהטלויזיה, משיחות ברחוב. אחת היא לו אם הדובר הוא איש רוח או רוכל בשוק. הכל הוא סופג, הכל הוא שואב. ישנה בו היכולת הזו, לשאוב. הוא מביט בך בעיניו הירוקות הגדולות, מהנהן בראשו מעדנות, ואתה פשוט רוצה לשפוך את צפונות לבך כמים לפניו. שישאב.

הודיה אוהבת את כולם. רק את עצמה לא. היא יושבת שעות ומונה את האנשים והדברים שהיא הכי הכי אוהבת. עם אמא דיברה ביום ראשון, בשני פגשה את אחיה יאיר. ביום שלישי אכלה אורז ומרק אטריות וברביעי אוהד ניגן לה מוסיקה יפה. בחמישי היא נבהלת, כי כבר המון זמן לא שמעה מיואב, אבל בשישי היא רגועה ושמחה, ממצמצת בשפתיה את התה המתוק של אחר הצהריים וממתינה בסבלנות לקבלת השבת. יש לה רגעים של שמחה עילאית, והיא צוחקת בקול פעמונים של ילדה קטנה. אבל בשאר הרגעים צער העולם מכה בה והיא בוכה מרות על גורלו, על גורלה, על גורל כולנו. רק שלא יכבו לה את האור.

גיא רק מחפש סיבה להמשיך. פעם אחת הוא ראה את כל הארץ. את מוזיאון השעוה בכלבו שלום, ואת כל תל אביב מלמעלה. הוא נסע ברכבל אל הכרמל, והאכיל ציפורים על גדת הגעתון. הוא בילה לילה בכל מלון בעיר, ואולי בארץ. הוא היה יושב עם אבא שלו על בירה ושיחות ארוכות אל תוך הלילה. אבל היום הוא כבר זקן מדי לדברים האלה. ובשביל מה יש עוד להמשיך ולחיות? עוד יום של עבודה? עוד סופשבוע? הוא אוהב לטייל טיולים ארוכים, אבל למי יש זמן לזה היום? הוא אוהב לדפדף באלבומים, אבל כל הפרצופים נראים אותו דבר. הוא אוהב לסדר את הדברים בארון, אבל אין מי שיבלגן אותם. אז הוא מבלגן בעצמו. והכי הוא אוהב את אבא שלו, שמת והשאיר אותו לבד בגיהנום הזה. "יום אחד אני פשוט אקום ואלך. אני אברח ולא אחזור יותר לעולם". בשביל היום הזה גיא ממשיך. כל יום הוא קם בבוקר ושואל "איזה יום היום בשעון?" לרוב, השעון מראה יום ראשון, רביעי או שישי. אבל יום אחד השעון יראה 'היום זה היום', וגיא יחייך.

(יולי 2012, גילה)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s