אתנחתא קומית 2, או: תום יורק שר אותי ברכות, או: עליבות סדרתית

No hope for Joy

No hope or faith

She wanted to go blind

Wanted hope to stay

"I've been believing in nothing since I was born, it never was a question."

(Poly-Jean Harvey)

פרולוג: Like Spinning Plates

איבדתי את האמונה בגיל 18. שנים של היסוסים, חיפושים ותהיות נגדעו בהחלטה אמיצה. אתם מבינים, קוראים יקרים, ביליתי את מרבית חיי באקווריון הדתי-לאומי, מודע לאוקיינוס אבל חסר כל עניין בו. שוניות זה נחמד, וגם מרחבים, אבל יש כרישים, והזיהום.. או-הו, הזיהום.

אחרי שמהומת הבגרויות פינתה את מקומה, הרשיתי לעצמי לחפש את מקומי שלי. בהיותי גבר, מעולם לא הפנמתי את עקרון המולטי-טאסקינג, ולא מצאתי די פנאי להרהר במקומי עלי אדמות. אז לקחתי שנה הפסקה בה גיליתי שהצמחים עשויים פלסטיק, האבנים צבועות בגואש והרבנים הם דגים-מנקים. האקווריום הפך לגיגית, אבל האוקיינוס נשאר מזוהם מתמיד.

בן מימון, סעדיה גאון, סולובייצ'יק וקוק אבדו בשאון מכונת הגריסה שבראשי, ולבי הוגש לאריות. צלחת נוספת נסקה בשריקה גבוה מעל לראשו של הלהטוטן הסיני שהצליח לדחוס את עצמות הגומי שלו לתוך קופסת זכוכית מלאה במי אפסיים בני אלפי שנים, והתרסקה על הארץ.

כך אבדה האמונה.

***

פרק א': Fake Plastic Trees

בחור הפלסטיק המזוייף שלי היה ג'ינג'י עם שורשים איריים. הוא טען שהם בריטים, אבל אני לא מחבב את האנגלים, הוולשים אנמיים מדי וסקוטים לא היו עושים לי את מה שהוא עשה.

היינו מדברים, פה ושם, והוא סרב לחיזורי. יום אחד נפגשנו, במקרה, ואני מניח שהבלונד שלי עשה את שלו. בשיחה הוירטואלית הבאה שלנו הוא הזמין אותי לקפה. הייתה לו מכונת אספרסו קטנה וחמודה ותחת מושלם. נפגשנו עוד פעמיים באותו השבוע, ובמהלך השבועיים שלאחר-מכן המיטה שלי נשארה בודדה. כמובן שהרגשתי רע עם זה, אבל המיטה שלו הייתה רחבה בהרבה.

הוא התוודה על רגשי הנחיתות שלו, ואני חייכתי. הוא דיבר על האובססיות הספרותיות שלו, ואני חייכתי. לא הצלחנו לראות עד סופו אפילו סרט אחד ששכרנו, ואני הדלקתי סיגריה וחייכתי. בעולם שלי, חיוכים הם היארעות נדירה, וחשבתי שהם אומרים הכל, כי הוא חייך בחזרה. כשהיה נוסע שלח הודעות געגוע, ולמרות שהוא לא היה שם כדי לראות, חייכתי גם אז. בתקופת הבחינות, כשהלחץ איים לפרוץ מתוך קופסת גלגולתי ולהתפזר על קירות הבית, הוא גרר אותי לבית קפה, סתם כדי לרדת על מקיאטו ארוך וחצי גינס. כדי להפיג את המתח. כדי לשאול לשלומי. יכול להיות שהזכרון שלי מתעתע בי, אבל נדמה לי שהוא החזיק לי את היד, למרות (בגלל?) שמכרים שלו, שישבו שולחן ליד, נעצו מבטים.

הוא נראה כמו הדבר האמיתי, היה לו טעם של הדבר האמיתי, לאהבת הפלסטיק המזוייפת שלי. אבל כשביקשתי שיראה לי את כפות ידיו, למרות שלא היה שום איום באופק, הוא נרתע. איך יכולתי להיות כל כך ילדותי ולחשוב שטוסיק אדמוני מושלם יוכל להחליף את החלקים החסרים בי? אז הסתובבתי ורצתי, וזה שוחק. זה שוחק.

ג., אם הייתי יכול להיות מי שרצית שאהיה, אותו אדם שבור, פוליסטרין סדוק, הייתי מנתח את עצמי להיות הבולבול שתמיד רצית. לחלק מהאנשים, הכוח המניע היחיד הוא כוח המשיכה.

***

פרק ב': Exit Music For A Film

הבחור הנרדם שלי היה באמת משהו. הייתה לו נימה ישנונית/חולמנית, הוא לא נראה כמו שום דבר שנמשכתי אליו בעבר, הוא היה מעודן ואדיב לטעמי. אבל הוא היה כריסטופר רובין בכתונת לילה צהובה וחיוך של ילד. הוא היה בן-מחצית שלא יודע רוע מהו. היה ברור לי שאני אעיר אותו, למרות שלא היה ברור לי למה או ממה.

שתינו יחד ליקר צ'ילי אקספרימנטלי. הטעם היה מתקתק והחליק מקצה הלשון אל בסיסה. רק אחרי שהנוזל הסמיך סיים להחליק במורד הושט, הוא נזכר לבעור את דרכו חזרה אל הלוע. הבנתי איך הרגיש סמוג, הדרקון מההר הבודד, רגע לפני שצלה את אסגארות' אשר על האגם הארוך. היה אך טבעי שנשתה שיכר תפוחים ודבש מפונדק הדרקון הירוק כדי להעביר את הטעם. הדבר היחיד שהיה חסר היו כמה עלי לונגבוטום יבשים לפטם בהם מקטרות. הכל יודעים שהנפה הדרומית מייצרת את הטבק הטוב ביותר.

ישנוני לא יכל לבוא איתי לסיני, שם סאלח מצא לי טבק אחר, לא טוב כשל לונגבוטום, אבל לא רע בכלל. בשכבי בחשכת המדבר, בעיצומו של מטר המטאורים הכביר ביותר שראתה הנפה הדרומית, הרהרתי בהודעה האחרונה שנתקבלה אצל הסלולרי שלי, רגע לפני מעבר הגבול. דמיינתי שזיהיתי בה 'אני אוהב אותך' גולמי, בלתי מהוקצע. לא נורא, גם זה יבוא. תפיסת החושים המעורפלת שלי ציירה אותו לידי, ראשו על חזי, מיטיב תנוחתו, מתאים את בליטותיו לשקעי, מחרחר ונודם. עור משנתך, כריסטוף, יבש דמעותיך. בוא ונמלט מן הבדידות הזו בטרם יפתחו שערי הגיהנום ועולתה תקפץ פיה וכל הרשעה כולה כעשן תכלה. בוא, כריסטוף, ותעביר ממשלת זדון מן הארץ הצחיחה אשר אתה דורך עליה, המציעה עצמה לך ולזרעך עד עולם. נשום, כריסטוף, נשום, איני יכול לעשות זאת לבדי. הלא תדע שאני מעריץ אותך? הלא תדע שאני אוהב? אל תכפה עלי לומר זאת שמא תתנפץ הבועה, ישבר הקסם.

נ. לא ידע מה עבר בראשי המסומם בפנינסולה המצרית, וכנראה גם לא יידע. הוא צחק, צחוק חסר-חוט שדרה, ואני קיוויתי, רק לרגע, שיחנק. אבל רק לרגע, כי האשמה היא רק בי, על שהעזתי לקוות.

***

פרק ג': Street Spirit

הבחור שסרב לדהות גר בפלך. על אמת. הוא לבש פלנל וחייך עם שיניים, הוא כתב כמו לאה גולדברג ודיבר כמו חנוך לוין, הוא כבש אותי בסערה שלא חשבתי שקיימת, בתקופה בה אף אדם לא עורר בי צל של עניין. הרגשתי כמו ילדה בת 12. עוד לפני שנפגשנו היה ברור לי שמצאתי אמונה. והוא נתן לי להבין שזה ברור לו באותה המדה ממש. כבר הבעתי עניין בסידורי פרחים. התחומים המשותפים היו כמעט חופפים, כמו גם ההומור. החיבות, האהבות, השנאות. אפילו הבחורה שהערצנו הייתה אותה אחת, יד המקרה. שנינו חטפנו מחלת-סוף-חורף באותו הזמן, אבל היה ברור שנפגש על-אף ולמרות.

 "מה אתה עושה ביום ראשון?" יש לי פגישה עם העתיד שלי.

חיכיתי לו בקור הירושלמי בתוך גן טכנולוגי. שורות בתים כחולים נטו סביבי, ארמון עיר הברקת הביט מפסגתו האזוּרית הפלואורוסצנטית בשלל אותיות האל"ף-בי"ת שנחו על הארץ, שרועות בחלודתן, כמו ילד שזנח את משחק הקוביות. חשבתי על משהו שנון להגיד, עליהן, משהו ירושלמי, משהו כמו 'היה פה פיגוע של אותיות'. לראשונה בחיי, נאלמתי דום. כפי שסיכמנו מראש, אצבעותי התוו צורת אקדח, צקצקתי בלשוני כלוחץ על הדק וקרצתי אליו. הוא צחק. אני התמוגגתי. לא הצלחתי לומר הרבה כל הערב. מכונת השארם שלי סרבה לתקשר את המחשבות, את המתח שכל כך רציתי לשבור.

כיאה לחולים, אכלנו מרק. ברקע בילי הולידיי שרה את מה שידעתי בודאות שהולך להשתנות. You don't know what love is. הוא מצמץ את התה ואני גרגרתי את הבירה. הוא קיפץ בכורסא ואני רציתי לקפוץ עליו. התחת שלו היה סקסי מזה של הג'ינג'י, החיוך שלו היה שובה מזה של כריסטוף, הקעקועים שלו היו יפים בעיני. ואני שונא קעקועים.

כשטעיתי בדרך, גיליתי שאת הפנייה הלא נכונה לקחתי שלשה או ארבעה ימים לפני כן. הקוביה לא הייתה הוגנת. עיני ביצים סדוקות, ברווזונים מתים צעקו בעודם נאבקים על חייהם. יכולתי לחוש במוות, לראות את עיני החרוזים שלו. נבלעתי בשלמותי. אבל הבחור סרב לדהות. סרב לדהות. בילי (יש ביננו יחסי שם-פרטי) סיימה את השיר עם Until you've loved the love you had to lose. אחת מני עשרות הנשים השחורות באגף הג'אז.

אין לי יותר מה לומר לך. רק דקה דומיה, והלאה. כבר מלמלתי את כל שהיה ראוי להיאמר. כבר חשתי את כל שהיה להרגיש. אין בי צורך במלים רכות. הייתי רוצה ליטוף לשנים של בצורת, אבל לא אעיז לבקש. כבר למדתי שתעוזה מביאה עמה תקווה, והאחרונה רק תוביל לאכזבה בלתי נמנעת.

***

אפילוג: How To Disappear Completely And Never Be Found

הדבר הזה, שם, זה לא אני. זה החלום, זו האמונה, אלה תאומי התקווה והאכזבה הסיאמיים שנולדו כי שתיתי ועישנתי יותר מדי במהלך ההריון. אני לא פה. זה לא קורה.

שימו לב: בתוך זמן קצר לא אהיה פה יותר. סרטים שלמים רצים לי בראש, מליון פריימים בשניה, מתחילתם ועד סופם. הג'ינג'י ואני טסנו לאוסטרליה יחד, הוא היה מקנא כשהייתי מפלרטט, אבל סולח כי ידע שאני נאמן. כריסטוף ואני היינו הולכים יחד לים ומדברים על הכל, לפעמים היה נדמה לי שהוא לא באמת אוהב אותי, אבל אז הוא היה מחייך. הבחור-המסרב-לדהות היה מציג לי את רפי-מטורפי ואוסף הטרקטורים, מטיח בי "אמרתי לך" אחרי שהתאכזבנו שנינו מהעיבוד הקולנועי ל'מדריך הטרמפיסט לגלקסיה', מלווה אותי לקעקע את קרסול רגל שמאל בכיתוב של הטבעת האחת. הוא היה מגלה, לא מוקדם מדי, שאני מעולה במיטה. הוא היה פולט "דביל" למשמע הערה שזרקתי בזמן צפייה ב'תפוז המכני' ומופתע לראות שאני פורם את כפתורי מכנסיו. "מה אתה עושה?" היה שואל. זה מה שסיכמנו. דביל, למקרה שלא ידעת, היא מלת הקסם.

הרגע חלף. לבדוק? כן. נעלם. חולני, מה?

הבזקי פליקר אפילפטיים ורמקולים קרועים, זיקוקים והוריקנים. הכל בראש שלי. הכל מתוך הרעב הזה שקורא לי להחזיר את הבטחון שהיה לי פעם. להאמין. ואין לי את מי להאשים אלא את עצמי, אבינו שבשמיים.

אני לא כאן. זה לא קורה.

אני לא כאן.

(מרץ 2005, קרית מנחם)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s