ג'וני עושה אותי כחול

רגע לפני שאבדה אהבתי אמרתי "אני יציב וקבוע ככוכב הצפון!" ועניתי לעצמי "כן. קבוע בחשיכה. איפה זה, שוב? אם תרצה אותי, אני בבר." על-גב תחתית קרטון, לאורו הכחול של אקרן המחשב, ציירתי את מפת המולדת. ואת פניך שירבטתי מעליה. פעמיים.

הו, אתה בדמי, אתה יין הקודש שלי. טעמך כה מר, כה מתוק. אבל אני? אני אשתה ארגז שלם ממך ואוותר עומד על רגלי.

פגשתי בחור. היה לו הפה שלך. הוא הכיר את שקריך. הוא הכיר את השדים שלך, את קורותיך. הוא אמר לי "לך אליו. השאר עמו (אם תוכל) אבל היה נכון להקיז דם."

ואתה בדמי.

***

הפעם האחרונה בה פגשתי את ריצ'ארד הייתה דטרויט, 68', והוא אמר לי "כל הרומנטיקנים מוצאים בסופם את אותו הגורל." ציניקן ושתוי, משעמם מישהו באיזה בית קפה אפלולי. "אתה צוחק?" הוא אמר, "סבור כי הנך מחוסן? גש הבט בעיניך. הן מלאות-ירח. אתה אוהב ורדים ונשיקות וגברים יפים שיספרו לך את כל אותם השקרים היפים. מתי תבין שאינם אלא שקרים יפים?"

הוא החליק מטבע לתוך הג'וקבוקס, לחץ על שלשה כפתורים והמכונה החלה לגרגר. מוזגת עברה ליד בגרבוני-רשת ועניבת-פרפר ואמרה "יאללה, לשתות. סוגרים."

"ריצ'ארד, מעולם לא השתנית," אמרתי, "אלא שעכשיו אתה מדמיין כאב יעני-רומנטי בראשך. עיניך קברים ומצבות, אבל השירים שהקשת הם חלומות. הסכת– הם שרים אהבה כה מתוקה. כה מתוקה! מתי תתאפס על עצמך?"

ריצ'ארד התחתן עם מנחה בערוץ הילדים וקנה לה מדיח ומכונת אספרסו, ורוב הזמן הוא שותה בבית, מול הטלויזיה, כשכל אורות הבית דולקים.

אני הולך לכבות ת'נר המזדיין הזה, אנ'לא רוצה אפ'חד שיבוא לשולחן המחורבן שלי ואין לי שומדבר לספר לשומאדם אודות כל אותם חולמים שעברו פה, מתחבאים מאחורי בקבוקים בבתי קפה אפלוליים.

זהו רק גולם קודר בטרם אקבל את הכנפיים המ-א-מ-מ-ו-ת שלי ואעוף מכאן קיבינימאט. רק שלב.

ימי הקפה האפלוליים.

(אפריל 2005, קרית מנחם)