הלנה בוהה במרקע

הלנה בוהה במרקע. זמרת בעלת מחלפות זהובות של שיער ארוך מרוננת/מקוננת על גבר שהותיר אותה בגפה, בחוץ. היא לא מבינה אנגלית, הלנה, אבל אני יודעת. לא אספר לה, כי החוץ הוא תאוותה. להלנה שיער יפה ויד קמוצה. ציון מבריש את שיערה בעדינות, כמו היה עשוי חוטי זהב. לא כמו של הזמרת, אבל לבטח טוב משל אסתר.

לאסתר תחבושות במקום רגליים. זה לא מפריע, כי מחצית המחלקה בכסאות גלגלים מכל מקום. בעלי ההליכונים, דוגמת כהן, מרוצים מיתרונם, אבל אני יודעת. כל אחד זקוק לדבר מה למשש בו את החיים. להלנה יש את השיער שלה ואת הטלויזיה. לכהן את הרגליים. לאסתר אין אף אחד מהשלושה, אבל זה לא מפריע אם אין בה מודעות.

אברום מודע לעצמו, אך לא לסוגריו (לזה אחראי גנאדי). הוא מיודד עם האחיות והסניטרים, ומאחל בריאות לעוברים ולשבים. רק לעצמו אין הוא מהין לאחל דבר, ודוחה ברכותיהם של אחרים. עב בשר הוא, ולבו רחב בה במידה. אין לו צורך בברכת האל. רק בגנאדי.

רביבו עוצם את עיניו. על אף עדשות הזכוכית העבות המורכבות לו על אפו בכל בוקר, הוא עוצם את עיניו. יש לו סבון משלו, אותו הוא אוהב ונועל בארון שלו מפתח משלו, אותו הוא נושא בשרשרת התלויה על צווארו. כובע חבוש לראשו, ועליו כיתוב בשפה אותה איני דוברת. תיכף תוסר מצנפת הליל היקרה-המרופטת ואותה תחליף מצחיה לבנה. הדוק החלבי שמכסה את עיני האורקל שלו מתגלה לרגע, ואחר נחבא שוב אחרי קפלי דלפי עייפים. תיכף ידיו יגששו אחר כרית. על יצועו שכוב, ספון בארבעה כרים, שני סדינים ומספר ציפות ובדים מסוגים שונים. רביבו אוהב טקסטיל.

גם רינה אוהבת טקסטיל. עם שחר קמה מדרגשה, מתקינה עצמה משך שעה ומחצה במיטב האפנה, האיפור ויכולתה, ולבסוף חובשת את הקסקט הלבוד ואת המעיל החום התואם. שניהם מוצאים את דרכם לרצפת חדר האוכל כשהיא שוכחת. פעמים ששוכחת מוקדם, ולפעמים מאוחר יותר. 'איל פה שו' אומרת לה קלוד בקולה הצווחני, ואם רינה עוד לא הספיקה לשכוח, היא תחרוץ ש"ז'ה ווה לה מר". אזי תתחיל קלוד להשתדל בקטגוריה אודות השמש הקופחת ומלח הים, אך לא יעלה בידה. קצף הגלים תמיד נושא עמו את השכחה, כמו אצה אובדת שנעקרה מקרקעית תודעתה. עיני החרוזים של רינה מתרוקנות וצפות נטויות על צדן. רק פעם הצליחה רינה לזכור את 'לה מר', ובכתה.

ליוסף עיניים צלולות, אך אזניו עכורות. אורטל – הקרויה 'פטיט' בפי רינה הזוכרת ואין היא קרויה כלל בפי השוכחת – מבקשת להסיע את הכף אל תוך פיו. תכול עיניו נסגר באבחה, ושפתיו משתרבבות ברישול ילדותי. פטיט מכירה בשגיונותיו ומגישה קפה. "קר". פטיט מחממת. "חם". פטיט מניחה. כף. שרבוב. על טיבו של יוסף זה טרם עמדתי.

אסתר השנייה תמיד חשה ברגלה, ואוהבת כשמלטפים את חוד סנטרה. היא קוראת לאמה, שמזמן אינה בין החיים, ונענית בליטוף סנטר.

רחמים נהנה מהמקלחות. המים הזורמים מרעננים את עצמותיו הקהות. זרזיפים מוצאים את דרכם במורד זקנו הארוך ונושרים אל חיקו. הבחור החדש עושה כמצוותו, ומנקה שוב את מבושיו. הכל יודעים כי רחמים נאחז במקלחות, אולם אני יודעת כי קשה להיאחז במים.

לרחל יש רצון אחד ויחיד. בת-שבע שואלת, למרות שהתשובה ידועה לה. רחל עונה ובת-שבע משיבה פניה ריקם:

"אי אפשר. היום מתקלחים ואז ארוחת בוקר. היום לא מתים".

(מאי 2004, קרית מנחם)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s