טרטרוס, או: האוטומט והילד

ובחלומי אני נסיך פרסי. אור שקיעה צובע בורוד וכתום את קירות הצינוק בו אני שרוי.

אני בוכה לא מעט בימים אלה. בשאר הזמן אני על אוטומט. אני מתקיים רק באאוטסקירטס ובפרינג'ז. אני ישן, אוכל, קורא, משחק קצת עם הדוֹבִי שלי. יש לו שני אחים חדשים, אלה (שני קילו ששמאות שישים) ואוֹרי (שניים ארבעמאות ארבעים), אז הוא פול–טיים ג'וב. גם הם פול–טיים ג'וב, ורבים מבני המשפחה מתגייסים לעזרה. התפקיד שלי זה לשחק עם דובי בפלייסטיישן, אז אני לא מתלונן. בלילות אני לא נרדם, בבקרים אני משמרטף, ובצהריים תופס תנומה עד הלילה. לילה טוב.

ובחלומי, אני נסיך. אני מנהיג כריזמטי ואהוב. אני ישו. ופונטיוס פילאטוס שלח את הבריונים שלו עלי. אני יורד למחתרת, לעיר התת–קרקעית, עירם של הרוצחים, העניים, המעוותים. אני חוצה תהום אינסופית על גשר רעוע. הקשרים חורקים בכל פסיעה. העץ רקוב והחבל מתפורר. אני רץ אל הצד השני כשהגשר קורס מתחת לרגלי, והדרך חזרה אל פני האדמה אבדה לנצח. מולי דרך אחת ויחידה, מטה, למעבה האדמה. שם, אולי, אמצא מנהרה שאור בקצה.

כשאני מתעורר, אני לא מבין בשביל מה. מה יקרה אם אפקח את עיני? מה?

העיר התחתית שורצת טיפוסים מפוקפקים ואיש אינו ידיד. שילמתי לאיש המעבורת בעורי כדי שיעביר אותי לרמה הנמוכה יותר של המרתפים. הובלתי פלוגה של מורדים בקרב כדי לפתוח את הדרך מטה אל הביבים. חמקתי ממלכודות מוות ותאי עינויים בדרכי אל הצינוק.

כשאני מתעורר, אני הולך להשתין. מביט סביב. 11:30. אין שום סיבה לקום. לא באמת.

נהרות לבה, אבן מתפוררת

ערוץ של נהר לבה זורם מולי, והאור הבוקע מן האבן המלוהטת נוגה על זקיפים ונטיפים. אני הולך ומעמיק, ופני השטח אינם מתקרבים, אלא מתרחקים. קולות בחשיכה, שריטת ציפורן על אבן, האופל חי. מה חשבתי כשהמשכתי בטירוף העיוור הזה? לאן קיוויתי להגיע? אני חוזר אל הנקיק המפריד בין עולם החיים להאדס הפרטי שלי, עומד מעל חבל פרוע שהיה פעם גשר ואומד את המרחק. לא אוכל לחצות אותו בקפיצה. אני פונה שוב, אל העיר התחתית. באחת הסמטאות אמצא גרם מדרגות שיוביל אל סולם שיטפס בתוך פיר שיסתיים בדלת שמעברה אור יום. אני רץ בחזרה לקומות התחתונות, מרתפים מאובקים, מערכות ניקוז מסועפות. אבל בחצי הדרך אני נעצר ותוהה, שוב, למה אני שועט מטה, אל תהומות הנשייה האלה, אל שדי התהום? נשענתי בגבי אל קיר הצינוק הטחוב ועצמתי את עיני.

כשהתעוררתי, ידעתי שלא אוכל לחזור לישון. ומכל מקום, זה היה אחרי י"ז שעות שינה. הבוקר מילא אותי ריקנות. הריק היה כה מוחשי בחסרונו שגופי חישב לקרוס. זה הסימן של האוטומט. הוא מושך בחוט השזור בשולי תודעתי, סביב סביב לה. מכנס אותה לתוך עצמה כמו שקיק בד, כמו יקום מתכווץ. אני הופך לכדור פלסטלינה קטן, ונדחק לפינה נוחה מעל למוחון או מאחורי הכליה השמאלית. האוטומט ממלא את יישותי ואני גרגר האפונה מתחת למזרון התשעים ותשעה. סופסוף, קצת שקט.

האוטומט יודע למה מצפים ממני ומספק את הסחורה. האוטומט מגיב לגירויים. האוטומט מחייך בחזרה, עונה על שאלות (על בסיס דונט אסק דונט טל) צוחק עם ההקלטה ב'חברים'. טוב שהמצאתי את האוטומט. ככה אני יכול לנוח ולתת לזמן לעבור. ככה אמא יכולה לדאוג לי פחות, לפחות למראית עין. ככה דובי יכול להעריץ את קל–עד, הדוד הכי מגניב בעולם. אותי, לעומת זאת, אין סיכוי שהוא היה אוהב. אני כל כך עצוב, פלגמטי, מרושע, מריר. כשהאוטומט הזדקק להפסקת סיגריה, דובי אמר "אתה תהיה חולה בסוף". האוטומט עשה פרצוף של 'צטערת, אני בהפסקה' ואני פלטתי "אני מקווה". זה אפילו לא באמת שנון. הרגשתי כמו אימו שמדבר לאבא הרפובליקני שלו. סתם ציני. אבל לא ילדותי. ילדותית הייתה התגובה של דובי. "מה, אתה אוהב להיות חולה?"

אני חושב שהחלטתי להבריא. הימים הראשונים לאשפוז עברו בשקט. התעוררתי, צחצחתי שיניים, שמתי עדשות, בהיתי בטלויזיה. זה יכול לקרות רק בכפר סבא. בירושלים הייתי מוותר על צחצוח השיניים, מעשן סיגריה ומתיישב מול המחשב לעוד יום מפרך של זומה; מתישהו, בטח אחרי השקיעה, הייתי נזכר שהחלונות מוגפים ופותח אותם. אצל אמא הבית נקי ומואר והמקרר מלא כל טוב. נמאס לי מהטלויזיה ועברתי לקרוא עוד קצת. יש יתרונות בשעמום שכופה עלי אשפוז הבית הזה.

התכנית היא כזו : אני חוזר לתקופה בלתי מוגדרת לחיקה החם של משפחתי המתרחבת. במהלך תקופה זו אראה את מישל פעמיים בשבוע. איזונים ובלמים.

עישנתי מעט, אכלתי הרבה וביליתי זמן איכות עם השבט. קראתי שלשה ספרים בשלשה ימים וחטפתי וירוס מעיים איום ונורא שהרפואה המודרנית לא שמעה עליו. חום, הקאות, אבדן שליטה על סוגרים. היה פנאן. כמו שהגיע, כך הלך. תוך 12 שעות כבר הורדתי ראש וחירבנתי מוצקים. אמא טרחה לציין באזני כמה יפה התגבר הגוף שלי על המחלה. כפי הנראה לא היה די ברמיזא, מכיוון שהיא טרחה ועשתה את ההיקש המתבקש לרפואת נפשי המיוסרת.

 מהפה שלה.

(אוקטובר 2007, כפר-סבא)