לוויה זה דבר מצחיק

לוויה זה דבר מצחיק.

טלית לבנה, פסים שחורים, סלסולים אפרפרים של חזן ומריחואנה. בתוך כיפת בטון, עם הקדשות לזכר, עומדים ערב רב של גברים, נשים וקולגות לעבודה של האחיין, עיניים משועממות בוהות דרך מסנני קרינת UV בבליטה רפויה וקטנה, מכוסה בפשתן עבה. מעניין אם לטליתות יש קולקציית קיץ.

הבליטה קטנה, הרבה יותר מכפי גדלו של האדם שהיה בה לפני יומיים, לפני שעה. בליעת רוק. הבליטה קטנה, וחסרת משמעות, ובכל זאת הציבור הקדוש הזה עומד ומביט. באדם שהיה פעם זקוף ומחייך, כועס ומקלל. אולי גם מזיין, אלוהים שישמור. רק שישמור.

אדמה ערומהיוצאים לשמש החורכת, לאדמה הערומה בערימות קטנות, אך לבושה במיטב מחלצות השיש והגרניט שיש לתעשיית המוות להציע. הבור, כמו המעמד כולו, היה רחב מלהכיל, אבל הכיל כמו גדול. נאמרו פסוקים, נפלטו אנחות, נזרקה סיגריה על החול בפאתי השביל. החול יזכור.

אני מסטול בלוויה, כמה הזוי, ומצחקק. שלום לעפרך מי שלא תהיה, כי באמת כבר לא תהיה.

מוות? כן, בבקשה. למה, לאמא שלך יש פטנט אחר? כל אחד צריך בסוף למות, הכל זמני כשהגוף באדמה נקבר, אז זה עצם העניין. אינסרט אנאדר קוין טו קונטיניו.

כשהייתי אצלך, ניסית להבין מה אני מרגיש, ולא הבנת. אבל בלילה, כששכבנו יחד, ישנת. בזמן שגופך היה נרפה ומתרפא, ותת-המודע ניקה את המוח האפור מטוק-שואוז ומנהלי משמרת, לא היית אלא מוות. מוות קטן, זקוף ומחייך, כועס ומקלל. וחדרתי אליך, כדי לעזור לך להבין.

אני מחייך לעצמי, כי לוויה זה דבר מצחיק, וכי גם לי יש בליטה קטנה, מכוסה במאה אחוז כותנה, וג'ינס מכופתר. הוא צפצף כשעברתי את גלאי המתכות בכניסה לקניון.

אבל אני, מצד שני, עוד חי.

(קרית מנחם, יולי 2003)

מחשבה אחת על ”לוויה זה דבר מצחיק“

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s