ראשון
שוב קמתי מאוחר בראשון, לא הלכתי לרסטרו, שוק יום ראשון בלה לטינה. מה שזה לא יהיה. הוא שם כל יום ראשון. לא היה לי כוח לרוץ בשביל איזה שוק. השעה היתה אחרי חצות היום, והשוק הוא שוק של בוקר, כך נאמר לי. עוד שוכב במיטה החלפתי כמה מלים עם מוימיר בווצפ והוא אמר "בוא, נלך עכשיו, חלק מהשוק לא נסגר עד ארבע". זרמתי, מכפתלי.
בדרך נכנסתי לכל סופר שראיתי, כי לא מצאתי סלרי בסופר הזול הקרוב ביותר. בסופר השלישי או הרביעי מצאתי, והזדרזתי לרכוש ולהמשיך לפגישה. "אני לובש ג'ינס כחולים ויש לי מעיל שחור ואני מחזיק סלרי ביד".
חיכיתי לו בסול, הככר המרכזית, ליד הפסל של הדובה. "הדובה," הוא מסביר, בניגוד לדוב שמופיע בסמל העיר מדריד. "היא דובה כי אין לה פין". הוא עובד לא רחוק משם, אבל גר בלבאפיאס, ולשם הלכנו לפני שפנינו מערבה לכייוון שוק רסטרו בלה לטינה. אלו שכונות שעוד לא הכרתי בכלל, כי עד כה חייתי מצפון לגראן ויה והקפדתי להשאר שם. מדרום לגראן ויה, בואכה סול, היה מבחינתי נו-מאנ'ז לנד שאני לא רוצה להתקרב לשם אפילו. גראן ויה וסול היה היכן שנחילי תיירים וקניינים ואנשים בחופשה הסתובבו ללא סוף ודחפו וליסטים, וחיות רעות ואלוהים יודע מה עוד.
יש לי תחושה שהגראן ויה גם קצת מסמלת את הגבול בין הצפון הצפונבוני והדרום הנחשל, אבל יכול להיות שאני כופה איזשהם סדרים.
עכשיו, זה לא שתכננתי על שופינג. [למרות שאלוהים יודע שאני צריך שופינג. הרשימה שלי לא מתקצרת אפילו עכשיו]. קצת התבעסתי על זה שחלק מהדוכנים התחילו להתקפל, אבל השוק עוד עמד. והיה הרבה ממנו. הסתכלתי קצת, אבל לא היתה לי סבלנות. המון דוכנים של כל מני דברים והכל בטח נורא זול. אני צריך מגבות, אני צריך כפכפים, אני אשמח לנעליים. יש בכל מקום סיילים, ואין לי כוחות להתמודד עם זה. או שאולי אני בעצם מעמיד את ה"צריך" בסימן שאלה. כי אני לא באמת "צריך" אם זה לא מציק לי מעבר למחשבה של "הממ, יש פה נעליים".
היו דוכנים ספציפיים של מזכרות מהמלחמה הזו ומדים מהמלחמה ההיא, ומנורות קטנות וציורים, וחולצות ובגדים ובטריות ודברים. המון דברים. אין סוף של דברים. היו מופיעים, קבוצות של רקדנים וזמרים מדי פעם, ונראה כאילו היו עוד כל מני דברים מוקדם יותר, אבל, כאמור, השוק היה בשלבי התקפלות. הוא הראה לי בניינים ואיזורים מסויימים וסיפר לי קצת על האוכלוסיה, על הטיפוסים. הוא נתן לי כמה מלים מועילות כמו "צ'וני", שזה כינוי הגנאי לסוג מסויים של בני אדם משכבה סוציו-אקונומית מסויימת שחיה בשכונה וניתן להקביל אותה, ללא כחל ושרק, לערסים. "ג'ונקי", שזה ג'אנקי בספנגליש, "קאמייו", שזה בעצם גמל, וככה קוראים לסוחרי הסמים השחורים.
למוימיר עיניים כחולות בהירות וזקן דליל. הוא נשמע כמו פאבלו אבל נראה כמו פאבל, קצת פאבלובה. הוא מתוק מאוד, ויש לו גומות וקצת חטטים. הוא סבלני ומסביר פנים שואל שאלות, נותן הסברים. הוא היה נער כנסייה, או איך שלא קוראים לבאטבוי של הכומר, בקהילה האורתודוכסית-יוונית הקטנה של קראקס, אני מנחש, אבל אולי לא. הוא החליט שהוא לא הולך להיות כומר, והלך לעשות תואר. הוא עשה סיבוב דרך ניו יורק, ללונדון, וסיים במדריד. מצא פה עבודה ב-IT, קנה דירת שלשה חדרים, שחצי מהמשכנתא משולמת על-ידי השותפה שלו, כלומר הבחורה שהוא משכיר לה את החדר השני. היא בעצם אשתו, כלומר, רשמית, פיקטיבית. היא חברה דרום אמריקנית שהתחתנה איתו בשביל האזרחות האירופאית שהוא השיג דרך אביו הצ'כי, והחבר שלה אמור להגיע מאורוגואי לעבור לחיות במדריד, איתה, אבל הוא השתפן, החבר, וכל התכניות שלהם להמשך החיים עומדות בסימן שאלה.
וכל הזמן הזה אני מחזיק את הסלרי.
***
אחרי פיצה בצ'ואקה מוימיר עזר לי לבחור יין, וקניתי גם שישיית בירה ושני לחמים, ועליתי הביתה להכין מרק עדשים. היום הארוחה של השותפים. ראול אמר שיכין פאאיה, אבל לא רציתי להגיע בידיים ריקות, אז אמרתי שאכין מרק לנטחס למנה ראשונה, כי זה המרק עדשים הרגיל שאני עושה בבית, רק עם נקניקיית מורת'יה וצ'ורית'ו. הכנתי מרק והעמדתי סיר. כשהאוכל היה מוכן ישבתי בסלון והתקשיתי לתקשר.
ראול, כפי הנראה, שכח לקנות מרכיבים לפאייה, אז המרק שלי הפך לעיקרית. סבבה. נראה שחלק לא זכרו שזה קורה, וראול הזכיר להם. אני חושב שחסבל, שבדיוק חזרה הביתה, היתה קצת מודאגת מזה שאלוארו ויון לא בבית ויקח להם זמן להגיע. בינתיים ראול ושרי (שבא לי לאיית אותה שראי או סראי רק כדי שזה לא יהיה שרי אחותי, אבל ככה מאיתים בעברית את השם העברי Sarai), ישבו איתי בסלון ושיחקו בגרסה מותאמת אישית ל'נחש מי'. על הקופסה שם המשחק שונה ל- Quién F9, כלומר, מי בפואנקראל 9. הפרצופים המוכרים במשחק הוחלפו בתמונות של דיירי עבר בדירה, וראול, שכבר שיחק במשחק עשרות פעמים ויודע אילו שאלות הכי נוחות סטטיסטית, ניצח פעם אחר פעם, לקולות המחאה והתסכול של שרי. כשחסבל הצטרפה, הן גיבשו קואליציה נגדו, וטענו שהשאלות שלו, או הצורה שבה הוא שואל אותן, אינן חוקיות. היו קצת אינטראקציות וניסיתי להשתלב בהן בצורה מאוד מוזרה ועילגת. הבנתי יותר ויותר, הצלחתי לקלוט דקויות. הרבה פעמים הופתעתי מצחוק שהגיע, אבל לפעמים הבנתי.
כשכולם הגיעו, כל אחד הביא איתו משהו. חסבל מרחה פאטה על טוסטים עם ריבת תותים שהכינה, שרי סידרה נקניקים על צלחת, אלוארו חתך פרוסות גבינה, יון מזג יין. הם כעסו קצת שבסוף יצא שאני הכנתי את הארוחה, ואני רק נבהלתי מזה שיכול להיות שהמרק לא יהיה לטעמם. הרגשתי יותר ויותר בנוח. כל אחד מהם קיבל אופי ואנשים התנהלו ביניהם. הם עוקצים אחד את השני הרבה, בעיקר על רקע מקום המגורים, השפה, הלאום, במידה מסויימת. הרבה על העבודה, על חבר/חברה. ולפעמים מסבירים לי. חסבל אוהבת הורוסקופ, ודיברנו על מזלות ומה זה אומר. היא ניסתה לנחש כל אחד וסיפרה להם מה זה אומר. היא הסתכלה עלי שניה ואמרה סרטן ואישרתי וצחקנו. אמרתי שמעצבן אותי שיש משהו בהורוסקופ שלי שהוא מאוד קולע לגבי. או שאולי אני פשוט אוהב את הרעיון שאני כזה. שרי קולנית ווכחנית ומתוקה, בקטע של האח הגדול וגאנדייה שור, הגרסה הספרדית לג'רזי שור, חתיכים, חתיכות ומה שקורה ביניהם. היא מאוד פתוחה, וכל הזמן שואלת אותי "אתה יודע מה זה?" בעיניים גדולות וגבות מצחיקות ומיד מסבירה. היא די טובה בזה. יון ביישן. טוב, הוא קצת חנון, אין ספק, ויש לו גמגום, ונטייה להסמיק, אבל הוא מתוק, ומתגבר ועונה מיד, ואין לו בושה או אלוהים כשהוא מחזיר. אלבארו הכי רע, אני חושב, אבל בקטע טוב. הוא כל הזמן צוחק, ויש לו חיוך עצום ועיניים קטנות שנעלמות כשהוא צוחק. וההומור שלו מרושע וחד, ואני לא מבין אותו אף פעם, אבל תמיד יהיה מישהו שיגעה בצחוק ומישהו שיחייך נורא ויגיד "אלוארוווווו".
היינו כולנו די שתויים, אחרי שכל אחד שתה חצי בקבוק, לערך. עברנו לסלון לשחק שריידז של קולנוע. כשעושים תנועה של הגה, זה מסמן אנגלית, כי הם נוגעים בצד השני. ואחרי פנטומימה קל לי יותר לעקוב, ולשמוע את המלים שאנשים חושבים עליהן כשהם רואים את הדברים. מילים ומונחים, וצלילים. זה בדיוק מה שהייתי צריך. אחרי שהם התחממו, ניסיתי גם אני, והשתתפתי. היו פעמים שהצלחתי לקלוע. אפילו הצגתי פעם אחת, לא זוכר אפילו מה זה היה, מרוב שזה היה פשוט. או שהתרגשתי. אחר כך עשיתי בדיחה, שהיתה קצת על חשבון חסבל. הם צחקו ממנה מאוד, ונזכרתי בלילה ההוא בפוסאדה בריו, כשעם שתיים וחצי המלים שהיו לי בספרדית הצלחתי לגרום להם לצחוק. אחר כך אמר לי בחור קנדי אחד, שאם אני מצליח להצחיק אנשים, אני אסתדר בכל העולם.
ובאמת הרגשתי שאני יכול להסתדר. הרגשתי שאני מסוגל לסיטואציות חברתיות, ולהיות חלק, אפילו אם הוא חלק מהצד. כבר לא הרגשתי זר בבית לא לי. האנשים האלה, שראיתי אותם רגע פה ורגע שם במהלך השבוע האחרון, והייתי מבועת מהם, הם בני אדם ששותים יין ומשחקים משחקי חברה ואוהבים פרוזן. אני כבר לא מבועת מהם, ולא תהיה לי בעיה לפנות למישהו מהם בשאלה. לא שאדע על מה אפשר לדבר, אבל סבבה. לג'יט לי בבית.
שני
יאללה, שגרה. איפה העבודה? אני רוצה עבודה!
נכנסה עבודה קטנה למחרתיים, ובזמן שכתבתי, האוזניות החדשות שקניתי בדיוטי בפאקינג שישים דולר הפסיקו לעבוד. רילי? פחות מחודש לאוזניות חדשות בסכום לא-מבוטל של כסף? ושמרתי עליהן כל כך טוב, בתוך הנרתיק שהן הגיעו בו, מגולגלות יפה ומוגנות מהעולם החיצוני. ליצרן אין משווק מורשה בספרד, אז זה יאלץ לחכות לארץ. אני הולך להתפוצץ עליהם. ועד אז, אני מניח שאין מנוס אלא לקנות אזניות חדשות. בינתיים אני מלטף את האוזניה, מנסה לאתר את הנקודה שתגרום למגעים לנגוע. איזה תסכול. וכעס.
בסוף ויתרתי. לקורטה אינגלס, לקנות אוזניות, הפעם משקיע בסנהייזר. עברתי בכמה חנויות בגראן ויה, קניתי ז'קט, חולצה, גופיה, תחתונים, גרביים. מכנסיים לא היה לי כוח למדוד. לא מצאתי סריגים שאני אוהב. כמה שאני שונא לקנות.
בערב הלכתי לקבוצת לנגווג' אקסצ'יינג' בבר חמוד במלסניה. מצאתי את הקבוצה באתר שעוזר למצוא ידידים במדריד. סיפר לי עליו בחור אמריקאי שדיברתי איתו בגריינדר. בכניסה שאל אותי מישהו אם אני מקאוצ'סרפינג, ועניתי שלא, אבל כשהסברתי לו שאני פה בשביל השפה, הוא אמר שזו יוזמה משותפת. דיברנו קצת, שמו בלאל, פקיסטני, שלוש שנים בספרד. אחריו הצטרפה בחורה ונצולאנית שעובדת בתיירות ורוצה לעבוד על האנגלית שלה. היה אדגאר, קולומביאני עם אנגלית בסיסית שרוצה להגר ללונדון. ואז היה מפל אנשים: אגא, פולניה שעשתה רילוקיישן עם יבמ; פאביו, איטלקי רב-שפות שמנצל כל הזדמנות כדי ללמוד עוד; שלושה בחורים צעירים, רוס (אמריקאי עם מבטא נוראי בספרדית), מהמט (תורכי עם ספרדית מרהיבה שהדהים אותי בשליטה שלו בסלנג ובזרימה של השפה, למרות שהוא בעיר רק חצי שנה) וחבר מקומי שלהם, שלא יצא לי לדבר איתו; שרי ומריה, שתי ספרדיות שבאו לעבוד על האנגלית. השתחררתי לאט לאט, ודיברתי מעט עם כל אחד, והכי הרבה עם התורכי. דיברנו על משפחה ועל דת ועל שמרנות ועל חשיפה לעולם הגדול. הפולניה סיפרה לי על תערוכה שראתה על יהדות טולדו, שנסגרה בדיוק. לקראת סוף הערב מצאתי את עצמי בשיחה עם בחור שישב על הבר וכתב. הוא החמיא לי על הספרדית ודיבר באנגלית די טובה. הוא לא הגיע לחילופי שפה. הוא יושב בבר הזה הרבה. הוא מת על ישראלים. טייל המון בהודו, ופגש הרבה מהם. הוא מכיר שירים של הדג נחש בעל פה. כמה צחקתי. הוא עובד בהשכרת דירות לתושבי חוץ (אולי הוא היה שם כדי לצוד לקוחות?) אבל הוא בעצם רואה עצמו סופר. הוא כותב עכשיו משהו, אבל זה מתקדם לאט. הוא סיפר לי על הצגה שראה, עיבוד לקומדיה האלוהית של דנטה, שהופך את השטן לאנושי, והוא מוצא את עצמו בדרמה אנושית, קרוע בין איזה טוב מדומיין לרוע טהור שלא באמת קיים, כי הכל הוא קצת מכל דבר.
גיליתי שהבירות עוזרות לי להשתחרר, ובמפתיע, אני מדבר יותר טוב כשאני שתוי. כשחזרתי הביתה, בצעדים חצי-מדלגים, הרגשתי, שוב, גיבור וחזק. אני גר פה, ממש קרוב לשכונה המגניבה הזו, אני שותה כמה דרינקים, מדבר עם אנשים, מתלהב מהם, הם ממני. אני יכול הכל.
שלישי
בשלישי נכנסה עבודה ועבדתי כמעט כל היום. היה פרודוקטיבי וחיובי. ברביעי רוסה ואני רצינו לנסוע לאסקוריאל, אבל בליל שלישי גיליתי שבגלל איזשהם שינויים במערכת הממוחשבת שעובדים איתה במילים, יצא שהיתה לי עבודה ברביעי בבוקר. התבעסתי לדחות את רוסה, אבל לא היה מנוס.
רביעי
ברביעי בבוקר קיבלתי את התיקונים לקובץ, ובזכות השיטה החדשה, שלא הכרתי לפני כן, מצאתי את עצמי עובד ארבע שעות על משהו שאמור לקחת חצי שעה ובשעות הצהריים, אחרי שהיה ברור שרוסה ואני כבר לא נלך לשום מקום, החלטתי לאזור אומץ ולפגוש בחור בגריינדר.
שמו גוזמן (חחח), לא שם נפוץ במיוחד כשם פרטי, יותר כשם משפחה. הוא גבוה מאוד, קצת כעור, מובטל וסימפטי. נפגשנו לאכול צהריים במעלה פואנקראל. דיברנו על משפחה, על תחביבים, על טיולים בעולם. היה חביב, אבל לא מרגש. זה נסך בי מספיק אומץ כדי לנסות לפגוש מישהו נוסף אחר הצהריים.
הפעם נפגשנו אצלו בבית. שמו דויד, שמנמן ומזוקן וגבוה. שתינו קפה ודיברנו. הוא מעצב וצלם (ועובד בחנות קונספט יפנית, כי אבטלה ומשבר). יש לו קעקועים מטופשים (שורות משירים שהוא אוהב, דובון אכפת לי) ותחביב מדליק של שחזור סצינות מפורסמות באמצעות בובות ברבי ומרצ'נדייז של סרטים. הוא מעצב להן את השיער ותופר להן את הבגדים ואת התפאורה, ומצלם. יש לו מיילי מדוייקת שיושבת על רקינגבול, וביהונסה-סינגל-ליידיז עם שיער מדוייק ושתי רקדניות בבגדי גוף שחורים, ופנלופה קרוז מהאוסקר עם העתק מדוייק של השמלה שלה. ומדונה ובריטני וכלמני כאלה. הוא נתן לי מתנה לק חום שהוא השתמש בו כדי לצבוע את הנעליים של מיילי. הוא היה סבלני מאוד והרגיע אותי בכל פעם שנלחצתי. בסוף הזדיינו, ואני חושב שהיה די טוב. הוא צעק "חודר! חודר!" וזה נורא הצחיק אותי. אחרי שגמרנו נרדמתי לידו, מעוך. הוא העיר אותי בעדינות, עשינו סיבוב נוסף, אבל איבדתי את היכולת בדרך, והיתה תאונה קטנה, אז כבר ויתרנו. התקלחנו, נפרדנו יפה וחזרתי הביתה בתחושה שמחסום נוסף נשבר. הזדיינתי במדריד.
בערב, חשבתי על זה שאם כבר להזדיין, הגיע הזמן להתפסב שוב. זה לא יקרה עם דוד, כי הוא הבהיר בצורה שלא משתמעת לשני פנים שהוא אך ורק פסיבי. שלחתי לו בווצאפ את "אס אונה פסיבה", הגרסה הספרדית של "בוי איז א בוטום" של ווילם בלי. את יתרת הלילה העברתי בצפייה בקליפים של ווילם, ובהורדה של העונה הרביעית של דראג רייס.
מאז שאינטרנט, חזרתי לפייס, למרות שאני נמנע מלכתוב בו, ונמנע מלקרוא בו פוליטיקה, אז רוב הזמן אני בעצם רק גולל וגולל וגולל, מחפש תכנים מעניינים שלרוב אינם בנמצא. אבל לפעמים יש הפתעות.
שישי
בחמישי עבדתי כל היום, די קשה, למעט קפה עם רוסה בשעות הצהריים, שהיה נעים ומהנה. בשישי גם עבדתי, עד שעות הערב. בערב היתה ארוחת שבת אצל אמא, וקבענו שבשלב כלשהו יעלו אותי בסקייפ ואני אגיד יפה שלום לכולם. זה היה נחמד ומרגש, לראות אותם. דיברתי עם אמא קצת, והיא רצה בחזרה לנקות ולסדר. האחיינים הגיעו כולם להגיד יפה שלום. הקטנים התרגשו וצעקו, הגדולים היו נבוכים ומתוקים. דובי קיבל את הכלב שהוא רצה כל כך הרבה זמן, אלי בחר לו קינג צ'ארלס קאבאליר קטן ומתוק להפליא, ודובי קרא לו ג'יימס, או צ'רלי. לא זוכר. האחיות שלי באו להגיד שלום, הגיסים שלי גם, החלפתי כמה מלים עם כל אחד, והרגשתי את המרחק והגעגוע ביתר שאת. אבל זה היה נחמד ומרגש. בסופו של דבר סיימנו את השיחה, ואני התקלחתי והתלבשתי מהר לקראת דייט משותף עם רוסה וידידותיה, כרמן ורות'יו.
הלכנו למקום סופר-חמוד שנקרא מיס סושי, רשת סושייה יפנית מעוצבת בצורה מאוד מתוקה. התפריט היה אינסופי וקצת קשה בשבילי. הסושי שלהם מוזר, ועובד קצת אחרת. יש בו מעט ירקות והרבה דגים, בשר וגבינת שמנת. יש להם קטע עם גבינות שמנת. ספציפית, פילדפיה. לקחתי רול ווסאבי ורול משהו אחר ומרק מיסו והיה נחמד פלוספלוס. הן דיברו על המון דברים, אבל הייתי יחסית שקט. עוד לא הרגשתי שהספרדית שלי מספיק טובה כדי להשתתף בשיחה, והיא והחברות שלה דיברו מהר מאוד ולא הצלחתי לעקוב. השתתפתי קצת בחלקים מהשיחה, על טיסות ועל צמחונות ועל האח הגדול VIP שהתחיל עכשיו בספרד.
אחרי הסושי נסענו לבר קצת פיחו שבו עובד החבר של כרמן, בחור אורוגואי מתוק ונמוך. הבר היה מעוצב ממש מגניב, והמוסיקה היתה לא רעה, אם כי רפטטיבית. אני שם לב שבהרבה מקומות המוסיקה נוטה לחזור על עצמה. הם לא משקיעים הרבה במוסיקה, ובין שיר לשיר, לרוב, יש הפסקה של כמה שניות. הספרדים אוהבים לקשקש ולרכל, וממעטים לרקוד, מה גם שבמקרה הזה מדובר בבר קוקטיילים, לא במועדון ריקודים. הקשבתי להן מקשקשות ושתיתי את הקוקטיילים שלי. הם היו יפים מאוד וטעימים. לא עמוסים מדי באלכוהול, והוגשו בכוסות יפות מפח וזכוכית ואמייל, חלק נראו ישנות מאוד ואולי גם היו. על כל פנים הן היו יפות מאוד, הכוסות, ועל שפת כל אחת מהן היה פרי לקישוט, אבל עם טוויסטוש.
אני קיויתי שנלך לרקוד, אבל ישבנו בבר הפלצני והמעוצב ושתינו קוקטיילים חמצמצים בעשר יורו האחד. כשהגיע הזמן לזוז קיבלנו כרטיס מקופל שבתוכו היה כתוב "תודה שבאתם". לא מזמן עברתי שוב ליד המקום הזה, וחשבתי על זה שהוא בעצם די סבבה.
הבנות, ואין לי בעיה להשתמש במונח הזה כי כרמן בת 24 ורות'יו בת 21, הורידו אותי בבית ואני נכנסתי לגריינדר, לתקשר ולתכנן מה הלאה.
groopit 