סיבוב ברים

שני, 5.1.2015, 03:09

יום ראשון עבר בעצלתיים. בצהריים קמתי, וישבתי בסלון לכתוב, מקווה לתקשורת עם השותפים. החלפתי כמה מלים עם חסבלה היא הסבירה לי איך הם עובדים מבחינת מטבח, אוכל, בישולים, איפה הכלים, איך מפרידים את הזבל ואיך עובדת התורנות המשותפת. היא הרשתה לי להשתמש במקינטה שלה, ובקפה שלה, כי כרגע אין לי כלום, וחזרה לחדר שלה, לנקות אותו. כשרציתי להרתיח את המקינטה, לחצתי על כפתור שחשבתי שהיה אמור לתת זיק לכיריים, ובמקום הוא הדליק את תאורת התנור. לא הצלחתי לכבות אותו והייתי נבוך מאוד.

דיברתי עם אבא בסקייפ, והיה חיובי. כתבתי קצת, ואז יצאתי לפגוש את רוסה. אלא שקבענו רק מחר, כך שסתם יצאתי לטייל. זה טוב, כי זה היה באיזור שעוד לא טיילתי בו בעיר, ואני מודה שאני לא יודע איך קוראים לו. מזרח צ'ואקה, או צפון הוארטס. אולי קורטס. חרונימוס. זה איזור מרכזי, והרבה בנקים, מוזיאונים ומוסדות שוכנים בו. אבל גם מגורים. טיילתי בפסאו דה קסטייה וסיימתי בטיול לילי ברטירו. כשהחשיך לגמרי חששתי שלמרות מרכזיותו, עדיין מדובר בפארק אפל, והחלטתי לחזור לרחובות. הארכתי את דרכי כדי לדגום חלקים נוספים מדרום למרכז, כי עד כה הייתי בעיקר מצפון לו. בסופו של דבר חזרתי הביתה.

 חסבלה עוברת חדר, וראול ואני עזרנו לה להעביר רהיטים. היא עוברת חדר, ועזרנו לה להזיז את הריהוט. שרי חזרה מבילבאו, אחרי חופשת החגים, והכרנו. הספרדית שלי משתפרת באורח ניכר, אבל אני עדיין מהוסס מאוד להיות אני ולבטא דברים. אני לא יודע על מה לדבר עם אנשים. אני פוחד מאוד להעיק או להציק.

בעשר, בערך, יצאתי לצוד אוכל. אכלתי פאייה וקרוקטים בטפאס בר. בשולחנות סביבי הגישו משהו שנראה כמו הר של בשר נא ומדמם. רק כשהבנתי שזה לא נוזל, אלא צבע, נפל לה האסימון שזה בעצם תמנון. מה שהגיוני כי אני בטפאס גאלית'יאני.

[מאמר מוסגר: בהתחלה חשבתי שיותר חשוב להעביר את שם המקום כמו שהוא נהגה, אבל זה חסר טעם בעברית, בטח אם אני לא מנקד. ואני לא יודע אם יש לי כוח לנקד. אבל בעיקר עניין הת' מפריע לי ואני לא יודע אם זה ממש מעפן שאני לא כותב פשוט גליסיה, כי אני כותב בעברית, וזה השם העברי, ואני לא אומר אספניה אלא ספרד, אז מספיק עם השטות הזו של הת'. גליסיה היא גליסיה וצ'וריסו הוא צ'וריסו, ותמנון גליסיאני זה שם המנה שהגישו בשולחן לידי. אבל לא, כי זה נקרא פולפו גאייגו, ותמנון גליסיאני זה מעפן. נמצא איזוני תרגום/תעתיק בהמשך]

הצטערתי שלא דגמתי את הפולפו גאייגו, מנת התמנון המפורסמת של הצפון. שתיתי כמה בירות בטפאס בר, והתלבטתי אם לצאת או לא. החלטתי לעשות סיבוב ולדגום עוד בר או שניים. יש פה כל כך הרבה, שאם אני רוצה אי פעם למצוא את המקום שלי, אני חייב הספק של לפחות שניים-שלשה בערב.

בערב יצאתי לדגום עוד ברים. הראשון, בולדוג, נראה חביב מאוד. דובים-אוריינטד, אבל לייט ופופי, ובסביבות גילי. היה יחסית ריק, אפילו שיום ראשון, ואפילו שכבר אחרי אחתעשרה. ברמקולים בריטני, מראות על הקירות, חבורה של חתיכים (סטנדרטים, לא מעוצבים) עומדים ומסתכלים בטלויזיה. אני מתקרב לראות במה הם צופים, ומופתע לראות את גל ווליניץ עושה 'בטר וורק ביץ'. הבחורים מתים על זה, ואני מת להגיד להם, בגאווה, שהוא מהארץ שלי. "באמת? איזו ארץ זו?" ישראל. "מה, ישראל?! כמה מעניין! ומה אתה עושה פה? וכמה זמן תהיה? איזה חמוד אתה! רוצה לשתות איתנו? אנחנו מתחילים כאן אבל נמשיך למקום אחר. זה חסוס, זה חורחה, זה חואן, אני חיימה, וזאת שהלכה לעשן זאת פרנת'סקה והיא נסיכה". אבל זה לא קרה. שתקתי ויצאתי, מאבד הזדמנות להכיר אנשים שיכלו היו להיות חברים שלי.

משם חזרתי להתלבט אם לחזור הביתה או לא, וכשראיתי מקום שנקרא "Why Not?" החלטתי שלמה לא. נכנסתי. היה חיובי מאוד. המקום מעוצב יפה עם תמונות מעידן הזהב של הקולנוע ההוליוודי, שציפו את כל הקירות, ותקרה קמורה, מערתית, אבל מקושטת בתבליטי גבס צבועים זהב. הברמניות היו מגניבות, ונראה שהן לא סבלו מאוד. הפיקולוז היו קוקיצות מעצבנות. שילוב ראוי. המוסיקה היתה כיפית ורקידה, ובחור אחד רקד כל כך שמח ומשוחרר וטוב, והחלטתי שגם אני. מהר מאוד הצטערתי על הטייטס שלבשתי כשחשבתי שאני יוצא ללילה ברחובות עם רוסה, וגם על כך שאין לי חולצות קצרות. אני חייב לקנות חולצות קצרות. מעכשיו זה יעד. רקדתי קצת ב'למה לא', הזעתי באורח מוגזם, ודיברתי טיפה עם ג'אקי, בעלת חברת ניתוחים קוסמטיים מברייטון, ועם דניאלי, פילוסופית ברזילאית שחיה 14 שנים במדריד. היה לי חם, והלכתי.

חשבתי לעבור בגריס, בדרך הביתה, רק כדי לראות מה קורה שם בשעות הקטנות יותר, אבל בדרך נתקלתי ב-LL ונכנסתי. בפנים היה מופע דראג. הצלחתי להבין כמעט הכל, וצחקתי המון. היה חיובי ומוזר ומצחיק. הן בכלל לא טורחות עם הליפסינק או המופע. רוב הזמן היא פשוט מקשקשת במיקרופון, אם יש שיר ברקע אם לאו. אבל ברור שהיא מנוסה ומקצועית, וברור שכוס לה, אבל לדפוק מופע צריך. היה לי הרבה כבוד אליה.

זה בדיוק אותו עולם. ללרלר על הבמה, לעשות נאמבר, ללרלר עוד קצת, להעלות תייר, להפשיט אותו, להוריד אותו, בדיחות אק/פס, בולבול תחת. המופע היה נונסטופ, והקהל לא היה מחוייב במיוחד. אני לא יודע באיזה תדירות זה קורה, אבל המנחה, והמופיעה העיקרית, דולורס ורסאצ'ה, היתה מתוקה בעיני עד למאוד, שנונה וחדה. לפחות לי, זר. בטח המקומיים כבר שבעים ממנה וממיחזור הבדיחות שלה.

פגשתי שם את מתן. נתקלנו לראשונה ברחוב, והוא שאל אותי אם אני מכיר מקומות נחמדים, ואמרתי לו שלא ממש, כי לא ממש הכרתי שום מקום שבאמת הרגשתי שאני יכול להמליץ עליו. היום זה כבר השתנה, קצת. כשיצאתי לסיגריה החלפנו כמה מלים, וסך הכל היה נחמד. תמיד חשבתי שהוא חתיך נורא, אבל אני לא יודע לעשות עם זה כלום. נמאס לי עם הלא לדעת לעשות עם זה כלום. זה כאילו תירוץ, אני חושב, הלא לדעת. מה שאני לא יודע זה אם אני רוצה או לא, ומתסכל אותי שאני אף פעם לא רוצה מספיק כדי לרצות, וכשאני סופסוף רוצה, ע"ע נדב ואדם, אני לא מסוגל לממש. מעפנה. זאת אני. אני מורחת את זה לאינפיניטי עד שזה כבר פשוט לא אפשרי. המתלבטת הנצחית.

כשחזרתי פנימה דיברתי קצת עם הברזילאי שהעלו לבמה ועם בן הזוג השבדי שלו. הם חיים במאלמה יחד, ועשו רושם חיובי מאוד. כלומר, נורא רצו להשכיב אותי. לא הבעתי עניין. קצת התעניינתי בבחור שנראה גרמני, מזוקן ובהיר, שעמד לידי ועשה ליפסינק בספרדית יחד עם המלכה, אבל השיחה עם מאלמה הבריחה אותו. מאלמה אמר לי, באיזשהו שלב, שהוא חושב שהבלונדיני מפלרטט איתי, לפי זה שהוא הסתכל עלי הרבה. ואני דווקא חיפשתי סימנים, ולא מצאתי אותם. מאלמה ליטף לי את העורף ושאל אם אני שעיר. הסברתי לו שכרגע אני לא מחפש כלום. אבל מי יודע, אולי בהמשך. מאלמה וריו חוזרים מחר למאלמה, אבל הם מגיעים למדריד הרבה. הגרמני שידע ליפסינק בספרדית יחזור גם הוא לגרמניה. ואם הוא במקרה ספרדי בהיר, אולי עוד נפגש. אוסיף את הספרדו-גרמני לרשימת בני הזוג הפוטנציאליים. היה שם עוד אחד שנראה לי מעניין, כחול עיניים ושחור שיער, מקומי בפירוש, עם החבורה שלו. אבל נו. בהזדמנות. אני עוד דוגם. ובטח לא כשאני אוברדרסד עם טייטס ומזיע כמו תחת. חייב לקנות טישרטס. ונעליים פשוטות. אי אפשר עם הבלאנדסטון בברים. חסל סדר נעלי עבודה, אני רוצה נעלי ריקודים.

חזרתי הביתה, ושמחתי שזה כל כך קרוב. בדרך הבנתי שכל השכונה היא איזור קרוזינג. אנשים פשוט עומדים בפינות רחוב ומנסים ליצור קשר עין עם אנשים אחרים סביבם. זה קצת מושך אותי, אבל בעיקר מפחיד? מה, פשוט מחייכים, הולכים הביתה, מזדיינים וממשיכים הלאה? כדאי או לא? אני חושב יותר ויותר להוריד גרינדר, אבל נראה לי שזה בעיקר כדי למצוא תירוצים נוספים לא להזדיין. אני רוצה שזה יעבוד לייב, אז לייב זה יעבוד. לברוח לגרינדר לא יגרום לזה לקרות יותר, רק יהפוך את זה ליותר דפוק, כמו שאני כבר מכיר ויודע. קודם להכין חביתה. אחר כך לקנות סט סכינים. או משו.

ברחוב שלי יש זונות קוקסינליות. אבל מושקעות ומוגזמות כמו שמוצר צריך להראות. המשטרה בסדר איתן. הן מחייכות ומזמינות ואני מחייך בחזרה, כדי להחזיר חיוך. חלק מבינות את החיוך שאני מחזיר, חלק מזמינות ושואלות. אני מקווה שיכירו אותי עם הזמן. "ההוא שמחייך חזרה". מעניין אם ימשיכו לחייך.*

דיברתי קצת עם האללה נשיות. יצאו ממני המון געגועים. התקלחתי, למיטה, לכתוב קצת, ואודרוב.