במקום להתלונן שאתה לא כותב, פשוט שב ותכתוב.
כבר הייתי במקום הזה, (המקום נטול האינטרנט והסחות הדעת) שבו עבדתי כל אימת שלא עבדתי. ישבתי וניסחתי וסיפרתי וזכרתי בכתב. הנה, ננסה שוב.
החזרה מברלין היתה טובה. התגעגעתי למדריד. נמאס לי מהקור, ומהאפור, ומהמרחקים. רציתי עיר לבנה, בהירה, בוהקת, יפה, חיים ברחובות, הניגון המהיר של הספרדית, הלשון המתגלגלת. כבר בשנפלד התענגתי על מעט הספרדית ששמעתי סביבי, וכשכמה מהנוסעים בטיסת איזיג'ט מברלין למדריד מחאו כפיים בנחיתה נזכרתי שוב כמה נעים לי הדמיון המוזר הזה בין הספרדים לישראלים.
ברכבת מנואבוס מיניסטריוס לטריבונל, באותו הקרון, ראיתי את אלוארו עומד ומדבר עם בחור ברזילאי גבוה. הוא יפה, בעור הלבן החלבי שלו ובחיוך הקבוע שלו, חיוך רחב שחושף שיניים גדולות ולבנות ומצמצם את עיניו לכדי חרכים קטנים וחומים. נופפתי לעברו וחייכתי, אבל הוא לא ראה, או עשה את עצמו לא רואה, והנה התחלתי שוב עם הסרטים, מדמיין שהוא בעצם לא מעוניין לתקשר איתי, ולפיכך לא מגיב. חזרתי לקרוא. קראתי הרבה, בנסיעות ובטיסות, ונהניתי מהקריאה. לא קראתי ככה כבר זמן מה. (שוב, מיתרונות היעדר האינטרנט).
תוך שתיים-שלוש תחנות מישהו טפח על ראשי, וראיתי שזה היה אלוארו, שכנראה רק עכשיו שם לב אלי. הוא היה מאוד שמח לראות אותי, חיבק אותי ושאל אותי איך היה. מצאתי את עצמי נדרש לספרדית לראשונה מזה זמן שהרגיש כמו נצח. המלים נפלו אחת על השניה, הלשון סרבה לגלגל את הרישים. גמגמתי כמה רגעים עד שנפלט לי משהו כמו "שכחתי את כל הספרדית שלי". הוא הציג אותי בפני נ' (לא על פרטיותו אני מגן, אלא על זכרוני שלא החכים לקלוט את השם הזר), הברזילאי הגבוה, קולגה שלו לעבודה. גבר נאה עם עיניים רכות, ברזלים בשיניים, חטטים קלים מתחת לשכבה אחידה וקצרצרה של זיפים שכיסתה את פניו וקרקפתו.
הייתי איטי, והם מהירים, אז לא השתתפתי בשיחה אלא אם הוזמנתי אליה בפנייה. סיפרתי שעבדתי קשה בינואר ופברואר, אז פרגנתי לעצמי חופשה אחרי הפרויקט האחרון. הם חייכו והסכימו שככה צריך לחיות. לעבוד קשה, לנוח, להתחיל שוב. (אני מתקשה להתחיל שוב. החלטתי לחכות עם זה עד אחרי הסופש. לא דחוף לי). הם דיברו על בחור שעובד איתם במשרד כבר 14 שנה, וחי במקום שמרוחק שעה ועשרים מהמשרד. 14 שנה שהאדם הזה קם לפנות בוקר ומכלה כשלוש שעות בכל יום רק בהתניידות אל העבודה וממנה, ואף לא פעם אחת חשב לעבור למקום קרוב יותר. האיטיות שלי הלכה והשתחררה, כשנ' סיפר שהוא הגיע למדריד לפני 11 שנים במילה שאני לא מכיר. מה פירוש המלה, שאלתי, והוא החווה תנועת חתירה במשוטים. חייכתי, ואלוארו ראה לנכון להבהיר שהוא לא באמת הגיע בסירה. צחקתי ואמרתי שברור שלא, והוא חייך חיוך גדול ואמר "אלעד.." בטון של "אתה והפרצוף היהודי הבלתי מובן שלך".
איבדתי אותם בשטף האנשים ביציאה מהתחנה. אף פעם לא נסעתי במטרו בשעות העומס, ומעולם לא ראיתי את הרכבות כל כך מלאות, את מנהרות התחנה כל כך סואנות. הייתי איטי, כמובן, נגררתי עם המזוודה ביד אחת ועם המעיל והסוודר ביד השניה. היה לי חם. מאוד. כשיצאנו, נפרדנו מנ', והתחלנו להדרים על פואנקראל. אלוארו אמר שהוא פוגש חבר בביסילקטה, והזמין אותי להצטרף. כמה בירות, שאלתי. כמה בירות, ענה.
ישבנו לסיגריה על אחד מספסלי האבן בסן אילדפונסו כשפדה הגיע, והם התנשקו וקשקשו קצת. כבר פגשתי את פדה. הוא חתיך בעיני, אבל אני נמנע מיצירת קשר עין. הוא מטנריף, בקנריים, והוא שוכר במדריד עד אוגוסט, לומד אנגלית (הוא למד אנגלית בהולנד לפני כן) אבל לא דיברנו באנגלית. דיברנו קצת על מוסיקה, על מה אני אוהב ומה לא, והוא השתמש ב'גואפו' כמלת תואר למוסיקה שהוא אוהב. זה היה שימוש חדש וחמוד בשבילי.
פדה נשאר רק לבירה אחת, והלך לפגוש חבר או לראיין מישהו או להתראיין (לא בדיוק הבנתי, אני מודה). אחר כך נזכרתי שראיון זה אנטרויסטה, לעומת רויסטה שזה מגזין, ואולי בעצם הוא רק הלך לקנות מגזין, או ללכת לגלריה אבל הוא כבר עמד ללכת. שאלתי את אלוארו אם הוא רוצה עוד בירה, והתגלגלנו לחמש או שש נוספות.
דיברנו באנגלית, כי לא מצאתי מלים. דיברתי על איך שהגרמנית של יובל מוגבלת משחשבתי שתהיה. הוא בלשן בהכשרתו, חקר שפות גרמאניות, והנחתי שבשלשה חודשים של אימרסיה, והפרפקציוניזם שלו, הוא ישים את הספרדית שלי ללעג. אבל יובל מתנהל באנגלית רוב הזמן. לא בחנויות ובמסעדות, נכון. הגרמנית שלו מושלמת שם וההגייה נשמעת לי מעולה. אבל כל היחסים הבינאישיים שלו מתנהלים באנגלית, באווירה הקוסמופוליטית של האאוסלאנדרים, הזרים. זה מאפשר לו חופש נרחב. קודם כל, להיות מי שהוא, להתבטא ולבטא את עצמו ואת מחשבותיו. חוץ מזה זה מאפשר לו ליצור קשרים. והדברים שלובים אחד בשני. קשה ליצור קשרים כשאתה לא מבטא את עצמך בחפשיות. וזה כבר לא עניין של שפה.
אני חושב שאלוארו אמר את זה במלים בצורה נורא ברורה. זה עניין של זמן תגובה אבל גם עניין של אטיטוד. אם האטיטוד שלך לא עובד, לא תוכל לתקשר בשום שפה, אפילו לא בשפת האם שלך. כי שפה נותנת לך אפשרות לרפלקסיה. אבל יש המון סוגים של שפות. נניח, עברית, או אנגלית, או ספרדית מבולגנת עם פנטומימה ואנגלית מפגרת. ויש גם שפת גוף, ושפת הגוף שלי אומרת ריחוק, אי נוחות וחוסר עניין. אני מאוד מסוגר כלפי הסביבה, במיוחד הסביבה הספרדית, שהיא כל כך חמה. בגרמניה הרגשתי את זה פחות. אבל גם לא אהבתי שזה הקיף אותי. אם אני לא אוהב שזה מקיף אותי, למה שאשדר את זה בעצמי?
אני חושב שאני פוחד מעצמי ומהגוף שלי. נראה לי שהגוף שלי מפחיד אותי. או שככה הוא מגיב לסביבה, בפחד וסגירות, כי הסביבה מפחידה ומאיימת.
אבל השיחה היתה נעימה. אחרי כמה בירות לא יכולתי להתאפק וסיפרתי לו שהייתי במועדון סקס. זה עדיין שערורייתי, אצלי בראש, ואני עדיין מעבד את הדברים שראיתי שם. ראיתי אנשים מכל הצורות והגילאים מסתובבים בסוגים שונים של עירום מקושט, קרוזינג אינסופי ומעגלי בתוך דאנג'ן שבור ורווי סמים ואלכוהול. היו שם אלים ומפלצות וחזירים וקופידונים וכרובים ותולעים ורימות פעורות בשר וקסם נטול שם והקשר וחום קרביים חודר כליות ובוחן חלחולות ופראות חייתית, משהו קבור וקמאי, שמתפרע לחלוטין בתוך מערך שונה לחלוטין של חוקי טבע. אמדתי, צפיתי, בחנתי, נגעתי, טעמתי, ביקרתי, הוכלתי ואפילו זרמתי.
ראיתי אלים יווניים, נורדיים וסלאבים, ראיתי גמדאים עבותי זקן ועטויי שריון, פיות דקות ומצחקקות בטייטץ. ברחבה האדומה הבטן רועדת מהבאסים, בכחולה האשכים. חורים פעורים, ממתינים על סלינג, מתנשמים בקצב הפופרז. טווינק בלונדי מזוקן עומד מעל לטינה בכובע מצחיה ואסיאתי בבגדי מתעמל. מבט, ליטוף, סיבוב וליקוק. בתוך ערימת צמיגים, כשראשו בתחתית הערימה ורגליו מזדקרות מעלה, חיכה גבר למשיח. חיכה וחיכה, ואיש לא שיפד אותו. גם לא פנחס. עברו שני ילדים ספניולים, הצביעו וצחקו.
אחרי שנגיע למ"ט שערי טומאה יבוא המשיח. זו שטות מאוד נוצרית, נראה לי. אני לא רוצה ללכת בנתיב הזה. אולי אחרי פסח אתחיל לספור במעלה שערי הקדושה. אהיה המשה והמשיח.
לאלוארו סיפרתי בעיקר על החוויה של להיות בתוך פורנו, בעשרים ממדים של קול וטעם וריח ופיזיות בלתי אמצעית ברובה. הוא שאל אם עמד לי, ואמרתי לו שבהתחלה לא, בגלל השוק, ובסוף כבר שיחקתי.
הוא היה רוצה לנסות, אבל זה יהיה חייב להיות לבד, בלי אנטוניו, כי הוא מאוד קנאי. הייתי יכול לשאול שם מה ההסדר ביניהם, אבל לא רציתי לחטט. הייתי צריך, כפי הנראה. דיברנו קצת על הומואים. על המסיבות שהוא הולך אליהן, על המוסיקה שיש שם. הוא סיפר לי שכל החברים שהוא עשה בשנתיים האחרונות היו הומואים. שהחברים הסטרייטים שלו הם רק מהתיכון ומהאוניברסיטה. שאל איך זה אצלי. זה די דומה, אני מודה. רכשתי כמה חברים סטרייטים, זה נכון, אבל "איכשהו" מעגל החברים שלי לא מגוון. אם כי, הוספתי, החברים ההומואים שלי הם אותם החברים הקרובים של הרבה שנים, של תחילת הבגרות. ואילו הסטרייטים שישנם הם של בגרות בשלה יותר. אבל אני חייב להודות שפשוט לי יותר לתקשר עם הומואים ולסביות. אני מרגיש שיש איזשהי דינמיקה מובנת יותר, שעובדת בחוקים שאני מרגיש בהם יותר נוח. או שהסיבתיות הפוכה.
הוא דיבר על נורםקור, סוג של סגנון חיים, עוד איזו מודה או אנטי-מודה של שבטים אורבניים שמחפשים זהות וביטוי. הפעם בהמנעות וניטרליות. הם הולכים לברים של הזקנים. הם זולים, הם שם, הם נטולי לקוחות למעט הזקנים הרגילים. המקומות הללו מוארים לחלוטין, ולא מושמעת בהן מוסיקה. אנשים שותים ומדברים ואוכלים בעמידה את מה שמוציאים להם. אין שום שבט להשתייך אליו או לבחור, זה לא גייבר או היפסטר או רוק או פופ או שום דבר במוסיקה או בעיצוב או בטיפוסים מעיד על כלום. כי אין. הכל אותו דבר כמו שהיה בשנות השבעים, אולי אפילו החמישים. מתוחזק, אבל ישן ומסורתי. אולי הוא ביקר אותי קצת, כי אני צריך את המוסיקה.
הוא שאל אותי דרך מה אני מתחבר לאנשים, וכשעניתי שדרך מוסיקה, הבנתי שזה רק חצי נכון. ניסיתי לחשוב ולא הצלחתי. מתי בפעם האחרונה התחברתי למישהו, ועל בסיס מה? מה גורם לי להתעניין באדם? עברתי על רשימות, מראה חיצוני, משיכה, פוזה ושיפוט, עניין, טוב לב, טוב לב מדומיין, נושאי שיחה, הומור, סיפור אישי, דמות עגולה. איזה שטות. מה זה, מחזמר? פשוט לזרום עם מי שבא טוב. מה גורם לבנאדם לבוא לי טוב? מה יגרום לי לרצות להתקרב למישהו? זה עניין של זמן או תזמון? ההמתנה היא שמשהו יפתר ויפתח, או שאני סגור וקפוץ ומחכה להזדמנות שתשפעל בי את החשק להיות אמיתי וחשוף? או שהדברים נמצאים מאחורי, ולא מלפני. הזמן שעבר הוא הזמן מאז הפרץ האחרון, וכרגע אנחנו במנוחה. המעגלים שלי איטיים וגדולים, כמו ענק גז.
חזרנו הביתה ועישנו ג'וינט. ראול יצא והתקשקשנו קצת. לא סיפרתי לו על המין, אבל סיפרתי לו על הקראוקה. הייתי קצת מסטול וסיפרתי איך שרתי סאם בראון סטופ והקדשתי את זה לאסף בלב שלי, ואז שרתי גלורי בוקס, לבקשת עידן, ובסוף מידנייט רדיו מהדויג בהמלצת יובל. התרגשתי מאוד מהשירים, וניסיתי להסביר מה זה הדויג, אבל גמגמתי כל כך, וברחתי לאנגלית, וזה היה מוזר לראול כי אני כל כך מתעקש עם הספרדית. בזמן שאני מנסה להתניע את החלק במוח שגורם לדברים בספרדית לצאת החוצה, אלוארו צחק בצד ואמר שהספרדית שלי פשוט נוראית. היום גם רוזה צחקה עלי ואמרה "מה קרה לספרדית שלך?" דיברתי איתה רק אנגלית. צריך להחליף צ'יפ. חייב להחליף צ'יפ. החלטתי לחזור לקרוא בספרדית. אפילו החזקתי את הספר ביד, אבל בסוף הורדתי ספר נוסף באנגלית. עוד לא קראתי בו, אבל אני רוצה.
בבירה, אלוארו לכלך קצת על ראול. חיקה אותו קצת, זה היה נכון ומצחיק, אבל מתובל בלעג. הבנתי שהוא לא כל כך אוהב אותו. ראול לא עישן איתנו, ואני נמרחתי תוך שניה. נראה היה שאלוארו תמונת מראה שלי בספה השניה. הפרנויה גרמה לי לחשוב שהוא מחקה אותי, מחזיר לי את שפת הגוף שלי כדי שאראה מה היא אומרת. לפני כן הוא החליף כמה מלים מהירות עם ראול, משהו שלא עקבתי אחריו לגמרי. דיברו על צ'יקוס או צ'יקס, לא לא, רק צ'יקוס. ראול שאל אותו משהו איפה אנטוניו, ואלוארו ענה משהו. אחרי עוד כמה קשקושים ראול סיכם שאלוארו רע. שאלתי אותו למה רע, והוא אמר שהוא כמו ויבורה. חשבתי שויבורה זה וייפר, נחש קטן, אבל לא הייתי בטוח שהבנתי נכון אז שאלתי. כל הזמן הזה אלוארו שותק ומרוח על הספה ממול. לא הבנתי למה הוא אומר את זה. מחשבות רצו לי בראש, והחלטתי ללכת לשכב במיטה. אמרתי יפה שלום ונמרחתי. לא עברו חמש שניות ואני מקבל הודעה באנגלית מאלוארו "בוא אלי לחדר לעשן ג'וינט בלי ראול".
בהיעדר יכולת שיפוט או סינון, כמובן שפשוט נלחצתי לחלוטין, כמו קופא כמו ארנבת. רציתי לכתוב שאני מסטול מדי וחייב לנוח, אבל זה היה חצי שקר. כלומר, זה היה נכון מהבחינה שבגלל שהייתי מסטול מדי המוח שלי עשה רונדלים משוגעים ובלתי סבירים שגרמו לי לי להזדקק למנוחה בחדר. אבל האמת הייתה שפחדתי מאוד. לא יודע ממה פחדתי. פחדתי להכנס אליו לחדר או להיות מוזר או שאולי הוא מצפה ממני למשהו שיקרה או שאני פשוט אהיה מאוד נבוך ומבוהל. אז כתבתי שאני פוחד, ולא יכול.
כעסתי על עצמי מאוד, מאיגרא רמא של פתיחות ואקספרמנטציה בברלין, לבירא עמיקתא פחדנית ומסטולה במדריד. הוא הזמין אותך לחדר לעשן ג'וינט ולשמוע מוסיקה ולהתקשקש. זה כל מה שרצית. איזה טיפש אני. לוותר על ההזדמנות הזו. ונראה לי שהוא מכיר קצת מוסיקה, מקומות, אנשים.
עדיין, העברנו ערב נחמד מאוד, יותר ממה שעשיתי כבר הרבה זמן.
עכשיו הוא נכנס עם שני ידידים שלו מהאוניברסיטה, מתלהבים מהדירה ומהמיקום. אני מסטול ולא במצב לתקשר אז ברחתי לחדר. בדרך לשם נתקלתי בחסבל, שעוד לא ראיתי מאז חזרתי, ואני מודה שהתגעגעתי אליה. אני די אוהב אותה, אני חושב.
אתמול פגשתי בחור שדיברתי איתו קצת ברומיאו. הוא נראה לי נחמד והחלטתי לא למרוח את השיחה אונליין ופשוט לפגוש אותו. אני לא יודע על בסיס מה החלטתי לעשות את זה. אני גם לא יודע מה אני חושב על הפגישה. היא היתה נחמדה. הוא בחור טוב, נראה לי, אנדריי. אני אוהב את החיוך העצבני שלו. לא עצבני כועס, עצבני נוירוטי. הוא לא הטיפוס הרגוע ביותר אבל לא, את. הוא גם חדש בעיר, במקור מקולומביה, חי רוב חייו בברצלונה ועכשיו הוא חוזר למדריד. זה לא היה מעניין, אני מודה, אבל זה היה. וקבענו ללכת לסרט בשבת. אם אני לא רוצה לתקשר זה לא חיוני. אז למה לא. נלך לסרט בספרדית.
ועכשיו לאכול.
groopit 