מחשבות בסטלה

13.3.2015

החיים לבד הם לא טובים. אבל אנחנו בכל מקרה לבד. תמיד לבד.

קראתי פעם על מחקר שטוען שהמוח שלנו מסוגל לסנן קלישאות. מדדו פעילות מוחית של אנשים בזמן שהם מאזינים להרצאה, ובכל פעם שנעשה שימוש בקלישאה, המוח פשוט דילג על שמירת המידע. הדבר היה תקף במידה דומה אך פחותה במטבעות לשון. לכן תירגמתי את לאטובהיותהאדםלבדואבלהואלבדוביןכהוכה לעברית מודרנית, וגם כדי שלא יהיה לי בראש תמונה של מתי כספי שר לפרה.

בביקור בארץ אראה את יואב. זה משמח אותי. אולי גם גור יבוא. ואסף. כולם. זה מפחיד ומזעזע. ויהיה ערב דראג. יהיו מלא שאלות. ואצטרך לתת תשובות. אולי פשוט אפנה לבלוג הלא-כתוב. איזה עלוב.

הנה, במחי פסקה אחת הדרדרתי משמחה וציפיה לפחד ותיעוב בירושלים. למה הכל צריך להיות כל כך מעורבב?

הנקודה שרציתי להבהיר, לפני ששקעתי בבהייה, היא שאני צריך בן/בת זוג. מה שישמח אותי יותר מהכל זה אם מישהו יבוא איתי בחזרה למדריד, נשכור יחד דירה, נבלה יחד. לבד זה פשוט לא כיף. צריך לחלוק, צריך לצחוק, צריך לשהות במחיצה. אבל אני לא רוצה לקחת אחריות על האדם. חשוב לי שהאדם יהיה סלף סאפישנט. שהתלות ביננו תהיה הדדית אך לא מוחלטת. ואני לא בטוח שאני יודע איך עושים את זה.

פורים וכאלה

12.3.2015

אני שומע מוסיקה עברית, לא מעט. קשה לי ורחוק לי ואני מתגעגע, ודרמה גאלור. עכשיו, כשאדום ושורף בעיניים.

צריך לקבל החלטות קשות. האם אני חוזר לספרד? אם כן, האם אני חוזר למדריד? באיזו ויזה אני בוחר? ומה עושים עם הבדידות? הייתי מדוכא. בפייס בחירות ותעמולה. האם תוצאות הבחירות עשויות לשנות משהו? האם ארצה לחזור, אם יהיה עתיד? אני אוהב את ישראל. אבל עוד לא למדתי את מה שיש לי ללמוד כאן. אשוב אם יהיה לי בשביל מה. אם תרצי אחזור. פה אני יהודי בחלום איברי.

כמה ימים עברו ככה, בהתלבטויות וניכור, ולמרות שהיו רק שלשה או ארבעה ימים כאלה, הם השאירו אותי מותש כמו אחרי שבוע ארוך ומפרך. כאילו כדי להקצין את הבדידות, יונתן יצר קשר, ואחריו קוב. דיברנו הרבה, והיה גם טוב וגם רע וגם מוזר וגם געגוע וגם צער ופחד וחרטה אינסופית. רציתי קרבה. ניסיתי טו ריץ' אאוט. לא מצליח. לא מצליח לצאת מעצמי ולנגוע באנשים מסביב. מתוך פחדי תקשורת וקשיי הבנה, נסוגותי לתקשורת הכתובה ושרצתי קצת באפליקציוש. ראיתי איך יובל עושה את זה, וקינאתי בו. הוא פשוט פוגש אנשים, לומד דברים, מתקשר, יוצר חברויות. אני חייב להצליח איכשהו, ולא מגיע אפילו ללנסות. אז שרצתי באפליקציונן, וכרגיל, איש לא עונה אף פעם, המעטים שעונים או יוצרים קשר נעלמים מיד אחרי התמונות, אז הפסקתי לשלוח (ואולי בגלל זה לא עונים).

הרוב רק סקרנים לדעת מאיפה אני. לפעמים אפילו בלי שלום. "מאיפה". אחרי שאני עונה, הם נעלמים. תמיד. כמעט בלי יוצא מן הכלל. אני לא יודע אם זה בגלל תוכן התשובה, כלומר שזה שאני מישראל או מירושלים או יהודי (תלוי מה בא לי לענות) גורם להם לא לרצות להמשיך ולדבר איתי, או שזה פשוט שהסקרנות שלהם סופקה וכעת אני לא מעניין יותר. אז החלטתי לא לענות על השאלה הזו. אני מתחמק, עונה "משם ומפה". ואז אנשים לוחצים לדעת ומסתקרנים עוד יותר ויצא שכרי בהפסדי. אבל רק כך הצלחתי להשאיר אנשים ליותר מ"קה טאל וואפו? ביאן אי טו? קה בוסקאס? לו קה סורחה" ודממת אלחוט. העליתי תמונה של אונומתופיאת קומיקס של "פוף" ואני שולח אותה לאנשים שנעלמים. לפעמים הם טורחים להחזיר לי איזה "חהחה", לרוב לא. אני מיואש מזה. בנסיון להחיות את השיחה אני מוצא את עצמי מתחקר, שואל שאלות רק כדי לקבל תשובות. זה נהיה ראיון מעפן והבנאדם לא מביע שום עניין בי בזמן שאני חוקרת כמו סתומה. לאן אתה יוצא? איפה אתה אוכלך? איך אתה חי? התשובות בדרך כלל לקוניות, לפעמים אינפורמטיביות. אם תקשורת אין, לפחות אקבל המלצות.

אני עושה הפסקה מהכתיבה ועושה קצת כפיפות ושכיבות. שמעתי שטוב לך אבל אתה חי בשביל שום דבר.

כשלא יכולתי יותר פניתי לעבודה, או לתרגילי כתיבה בספרדית. לא היה לי חשק לעבוד, והיה יום יפה בחוץ והחלטתי לצאת. הכנתי כמה ג'וינטים קטנים והלכתי לרטירו. בחוץ היה אביבי. מזג האוויר פה נהיה סופר נחמד, בטח אחרי הקור של ברלין, הכל מרגיש פה סופרקייצי, ובאמת די חם בחוץ. הפער בין יום ללילה יכול להגיע לעשרים מעלות, אבל הימים שמשיים ונפלאים. טיילתי עד שמצאתי מקום והתיישבתי לעשן. שמעתי מוסיקה, נהניתי מהיום, החלפתי את אותן שלוש הודעות עם מאה ואחד ספרדים אילמים. מתוך מיאוס על הבדידות, החלטתי שאני הולך להגיד "כן" לכל דבר שהוא לא "מאיפה אתה". אחד, בלי תמונה, התעקש לדעת מאיפה אני. התעקשתי שלא.

המשכנו לדבר, והוא הציע קפה. אמרתי סבבה. נתן לי מספר אוטובוס. אמרתי שאני שונא אוטובוסים, ומעדיף להגיע במטרו, אפילו, ובמיוחד, אם זה אומר לטייל קצת יותר ברגל. הוא נתן לי כתובת בפינת רחוב דוקטור משו-משו ורחוב מרידה. אמרתי לו שיש שניים כאלה, שמרידה עושה חצי עיגול ויש שתי פינות עם דוקטור משו-משו, אבל כבר היה מאוחר מדי. הוא יצא מהבית, ונגמרה לו חבילת הגלישה. עומד בפינה, מקווה שזו הפינה הנכונה. חושב ללכת לפינה השניה, אבל המרחק הוא כעשר דקות הליכה. העדפתי לחכות ולראות אם הוא יגיע. ואז אני חושב שבעצם לא ראיתי תמונה. איך אדע אם יגיע? הדבר היחיד שאני יודע עליו זה שקוראים לו פדרו.

עומדת בפינה, כמו סתומה, ומחכה. אנשים עוברים, בדרך חזרה הביתה מהעבודה, בשעות השקיעה. אנשים מטיילים עם הכלבים שלהם. בחור אחד, בטריינינג וחולצה רפוי עומד שם, מסתכל לכל הכיוונים, מחפש משהו בפינה. הוא מצלצל, מנתק וחוצה מפינה אחת לאחרת. אני אוזר אומץ, ניגש אליו ואומר "פדרו?"

הוא מסתכל עלי, מופתע. עיניו ירוקות בהירות, בוהקות מתחת לגבות כהות ועבות. סי, הוא אומר לי, והטלפון שלו מצלצל. הוא מסמן לי באצבע ועונה לשיחה. אני בא ללכת, מרוב מבוכה, והוא מסמן לי לחכות. אני מחכה, הוא מדבר, מסביר למישהו איך להגיע. בראש שלי סרטי הוא הולך לחטוף אותי ולגנוב לי אשך ואני רוצה לברוח, אבל נשאר בגלל העיניים. גם התחת שלו, מתחת לטריינינג הרפוי, מאוד מזמין. הוא מסיים את השיחה ואומר לי, סליחה מאוד, פשוט שגם לי קוראים פדרו, אבל אנחנו לא דיברנו אונליין. אני מצטער. החיוך שלו יפה ואני מצטער גם. מדליק סיגריה ומחכה. חמש דקות, עשר דקות, רבע שעה. אני שולח לבחור רצף הודעות.

"אתה חיליפויאס או מה? איך אתה יוצא מהבית בלי אינטרנט, בלי תמונה, בלי להחליף טלפון בלי כלום? איך אני אמור למצוא אותך?" הייתי בדרך חזרה למטרו כשהוא שלח לי הודעה. "יש שתי פינות של דוקטור ככה וככה ורחוב מרידה", הוא אומר לי. נו שיט, שרלוק, אני חושב, אבל לא אומר. מגייס סבלנות. תן לי מספר. אני חוזר לפינה. תגיע לשם.

אני כבר עצבני קצת, ומוציא את זה עליו כשהוא מגיע. הוא מגיע מצויד בהתנצלויות ואני מתוסכל. "כשהצעת לי לבוא, הצעת קפה. השכונה הזו היא שכונת מגורים מתה. איפה בדיוק רצית שנשב?" חשבתי שנטייל קצת, ובזמן שהוא מתנצל שוב על זה שהוא התבלבל בנ"צ, אני כבר נרגע ומשחרר ושוכח את כל מה שעצבן אותי. אני פה, הוא נחמד, אנחנו נטייל קצת ונדבר. אנחנו הולכים בשכונה והוא לוקח אותי לפארק קרוב. אנחנו מסתובבים בפארק החשוך, ומדברים.

הוא הראה לי את הנוף מראש גבעה, ושאל אותי, שוב, מאיפה אני. משכתי בכתפי והסברתי למה נמנעתי מלענות לו. אז אתה מבלרוס? הוא שואל אותי. יכול להיות, אני עונה. ואתה מתרגם מרוסית? יכול להיות, אני עונה. מהר מאוד השיחה הופכת לאישית, ביוזמתו. זה חדש לי, ומשמח. כל המפגשים שלי, או רובם המוחלט, היו שטחיים ומעיקים. מאיפה אתה, כמה זמן, במה אתה עובד. כשאני שואל, אנשים מחזירים תשובות קצרות, ענייניות, כאילו הם ממלאים טופס. ספר לי על המשפחה? שני אחים, שלשה אחיינים, אני הגדול. מאיפה הגעת? במקור משם, עכשיו כאן. במה אתה עובד? אדמיניסטרציה. אינפורמטיקה. מובטל. וזהו. שקט. אין שאיפות, אין אמת, אין סיפורים או הרחבות או תקשורת אמיתית. מוות קליני של ראיון עבודה. אני מנסה לספר על עצמי בהרחבה, כדי להדגים איך מספרים סיפור, ואנשים מהנהנים ומחכים שאסיים.

והנה, בניגוד לכל אלה, פדרו מספר דברים אמיתיים, שקרו לו, שמטרידים אותו. הוא מספר על האבטלה ועל לגור עם אמא, על החברים שעוזבים את מדריד לחפש עבודה בחוץ, או לפחות לחיות במקום זול יותר. הוא בן 37, בארון, חי עם אמא. הוא דוד טוב, ומחלק את חייו בין העזרה בבית לאמא, לבין ביקורים אצל האחים ועזרה עם האחיינים, ומשרות זמניות דרך סוכנויות כוח אדם שלפעמים מצלצלות ולפעמים לא. עד לא מזמן לא היו לו חיי מין או זוגיות למעט פלינג קצר עם בחורה כשהיה צעיר. מאז כלום, בטח לא עם גברים. ואז, לפני שלוש שנים הוא פגש מישהו, לא היה ביניהם שומדבר מיני, אבל צמחה שם חברות. הם היו יוצאים ביחד למקומות של גייז, והוא נחשף לראשונה לחיים אחרים שאולי יכלו להיות לו, אם היה יוצא מהארון. לא שהוא רוצה. כלומר, רוצה, אבל.. המשפחה מעל לכל. הוא חווה פריחה בקשר הזה, אדם אמיתי שהוא יכול להרגיש אמיתי לידו ולדבר הכל ולראות הכל ולחלוק. והנה, החבר הזה הודיע לו שגם הוא עוזב את מדריד בקרוב, ופדרו נשאר לבד עם אמא והארון והדכאון שחזר ביתר שאת והריגרסיה לפחדים ולבדידות וללבד המייאש.

בצל עץ ברוש נמוך ושמנמן התנשקנו, וליטפתי לו את החזה. הוא חייך, וגם אני. התנשקנו שוב, וחזרנו לטייל. אני לא רוצה שום דבר רציני, הוא אומר. זה בסדר, עניתי, אני לא מצפה. אני גם לא רוצה שום דבר בכלל, בעצם. בסדר, עניתי, אני לא מצפה. אבל שמחתי לפגוש אותך, ולדבר. הוא ליווה אותי בחזרה לנ"צ ההוא, והחלפנו ווצאפ. לא צריך להיות גאון כדי לגלות שאני ישראלי, מרגע שהוא רואה את הקידומת של המספר שלי, אבל אם הוא טרח לבדוק, הוא לא אמר כלום. ביום המחרת החלפנו כמה הודעות, והוא אמר שהוא חושב שהוא לא רוצה להיות בקשר כרגע, ושאם הוא ירצה הוא יצור קשר. בסדר, עניתי.

צל עץ תמר ואור ירח. לפחות הוכחתי לעצמי שזה אפשרי.

בשישי בבוקר יצאתי להתקין לי תחפושת למסיבת פורים של בית הספר לעברית בו לומדת רוסה. החלטתי שאם כבר פורים וישראליזם, אז עד הסוף. קניתי בד יוטה בצבע קרם ופקעת חוט אלסטית. גזרתי בפינות הבד והשחלתי פתילי ציצית מזוייפים. בבזאר הסיני קניתי רובה צעצוע בחמישה יורו, ומכיס מכנסי החתונה שלי שלפתי את הכיפה שהבאתי איתי בטעות מניח אותה בזוית. עם חולצת משבצות, שביל בצד וזקן בן שלשה שבועות, נראיתי כמו אחרוני הטרמפיסטים ביציאה מהגבעה הצרפתית.

רחלי, בעלת הבית, ונעמי, שותפתה לבית הספר, הזדעזעו. הגזמתי, הן אמרו בחיוך מבועת, בכמה שהתחפושת היתה מציאותית, והתביישו לשאול אם זו תחפושת או אמת. צחקתי איתן קצת, והסרתי את התחפושת, כדי להסב נחת לבעלות הבית. נעמי הראתה לי את התחפושת שלה משנה שעברה, כשהיתה עוד ישראליסטית טרייה במדריד, והתחפשה גם היא למתנחלת משכנעת. דיברנו קצת פוליטיקה, והיא החליטה שאני מספיק מגניב כדי לצרף אותי לקבוצת הישראלים המגניבים באמת במדריד. זו פעם ראשונה שאני יוצר קשר בישראליזם, מאז הנסיון הקצר שלי עם ההומוקלאברים בתחילת השהות. ועכשיו הגיע הזמן לקצת מינגלינג עם המקומיים.

מבוייש ומפוחד, כהרגלי בחברת זרים, עמדתי בצד בחצי חיוך, והתחלתי לדבר עם הנוכחים. תוך כמה רגעים מצאתי את עצמי עונה על השאלות הרגילות בתוך מעגל של נשים צעירות, תלמידות עברית כולן. עיני שלי, מאידך, נדדו כל הזמן לעבר הסלון, שם עמדו כמה חתיכים שעל קנקנם תהיתי. יצאתי לעשן במרפסת, ותוך רגע ניגשה אלי גיישה ארגנטינאית וביקשה שאגלגל לה אחת. עישנו יחד, וכשעמדנו להכנס חזרה, רוסה דחפה אותי אל הבלקון בגסות, אומרת בקול רם "לא, לא, אל תכנס, אני רוצה שתגלגל לי סיגריה!" אבל את לא מעשנת, עניתי לה, והיא ענתה לי בלחישה-צועקת "לא, טיפש! מה אתה עושה, מבזבז את הזמן שלך על הבחורות האלה שעטות עליך כמו נבלה בזמן שיש פה בחורים כל כך חמודים". הייתי קצת בשוק מהאלימות הזו שיצאה ממנה פתאום, והיא מסבירה לי שבזמן שהתקשקשתי עם הבחורות, כולי אבוד ואסיר תודה על כך שמישהו מעוניין לדבר איתי, היא היתה עסוקה בלהכין את הקרקע לחתונה שלי. היא ביררה מי מהבחורים הומו, ומצאה אחד מצחיק וחמוד ושמאלני כמו שאני אוהב. היא רצתה להציג אותי בפניו, ומצאה אותי קבור תחת ערימת רווקות רעבות. מיד הזדעקה לחלץ אותי מצפורניה של "הגיישה המטומטמת", והציגה בפני בקול המתוק שלה את ת'סאר (סזאר). הוא חמוד. מאוד. לא כמו השותף שלו, האחיין של רב הקהילה המדרילנית (סטרייט) או כמו פראן, פרודיג'י העברית של הכיתה שיושב ורואה טלויזיה ישראלית (חמוד, אך צעיר), אבל חמוד מאוד. הוא היה סבלני, ואהבתי את המבטא שלו ואת החיוך שלו ואת העיניים שלו, ונראה, לפחות על-פי רוסה, שהוא בעניין שלי. היא גם דווחה שיש לו חוש הומור, ושכמוני הוא 'פודמוס'.

פודמוס היא הגרסה הספרדית למפלגת סיריזה היוונית, אנרכו-קומוניסטו-צ'אביסטים, לדידה של רוסה השמרנית והמלוכנית, שחושבת שהם השטן. יש להם מאפייני 'יש עתיד', כי בראשה עומד עיתונאי כריזמטי, והיא זוכה לתמיכה רבה בקרב מעמד הביניים הנמוך שנואש וכבר מלא מיאוס מהמפלגות הותיקות, אבל גם מאפייני שמאל רדיקלי, שהולך וצובר תאוצה במדינות ה-PIGS (פורטוגל, איטליה, יוון וספרד) הסובלות כבר שנים רבות מנזקי המשבר, ממנו התאוששו מדינות צפון אירופה. זו כבר הפכה להיות בדיחה קבועה בינינו. אני קורה לה פיחה פאצ'ה (צפונבונית ימנית) והיא צוחקת שאני צ'אביסט של פודמוס.

נדחקנו שלושתנו במרפסת, ורוסה כפתה עלינו שיחה. הידיעה שהוא מעוניין ושהיא מתזמרת הכל גרמה לי לבושה נוראית. לא הצלחתי להסתכל עליו או לתקשר איתו במישרין, למרות שהוא היה מאוד חביב וחייך אלי בשיניים גדולות ובעיניים חומות וטובות. הוא מסבייה, למד תיאטרון, כותב לבמה ומעלה כרגע את ההפקה הרביעית שלו. כדי להתפרנס, הוא עובד במשרדים של מפלגת מרכז כלשהי, ומתוסכל מכך שהוא תורם למפלגה שלא עולה בקנה אחד עם ראיית העולם השמאלית שלו. על הנייר, הוא טיפוס שהייתי שמח לבלות איתו זמן. אבל הוא לא יודע אנגלית, ויש גבול ליכולות הביטוי שלי בספרדית, שיורדות פלאים כשאני מדבר עם בחור חמוד.

רוסה דחקה בנו שנמשיך לבירה, ובאופן תמוה בעיני, הסכים ת'סאר להמשיך איתנו. התחלנו בבירה אחת והמשכנו בשניה ובסוף בשלישית פלוס ויסקי. רוסה ות'סאר דיברו פוליטיקה, ואני תרמתי מעט מחלקי אבל בעיקר הקשבתי. הנחתי להם לתקשר בצורה משוחררת, ומדי פעם ביקשתי הבהרות והסברים.

אחרי שהורדנו את ת'סאר בבית, נשארנו רוסה ואני לדבר, והיא שיקפה לי מה שהיא ראתה. היא ראתה שכולם התעניינו בי ורצו במחיצתי. היא ראתה שהייתי מקסים ומעניין ומושך. היא ראתה שת'סאר היה בעניין שלי ומאוד רצה לפגוש אותי, אחרת לא היה ממשיך איתנו לבירות. היא ראתה שעשיתי עבודה טובה. וכל הזמן הזה אני הרגשתי גרוע ומעפן ותקוע ולא רצוי ונטול יכולות תקשורת בסיסיות, שאלמלא רוסה, ששיחקה קצת תפקיד שתוי ומתווך, לא הייתי מצליח ליצור שום קשרים עם אנשים סביבי. מה שסביר להניח שהיה נכון. כי אני לא מצליח לקרוא סימנים ואנשים סביבי, או, לחילופין, לא מנסה, או מסרב לקרוא אותם.

יום למחרת הוזמנתי למסיבונת פורים נוספת, הפעם של יאלי, חבר של חגי, הבוס-חבר מהקומפלקס של הוידיוש. ההיענות היתה נמוכה, ולמעט יאלי ואנטוניה, בת זוגו, נכחו רק שלושת ילדיהם, שני ילדים נוספים, ואמא של אחת מהן, אמריקאית שהביאה בייגלים מיובאים מניו ג'רזי, בחשבה שזה מאכל יהודי מסורתי. השיחה קרטעה אך שרדה, והתחברנו לאט לאט. הוא סיפר לי על העבודה שלו ושל אנטוניה, נסיון לשחזר ולבצע יצירות לפי ההקשר והסגנון ההסטורי של התקופה שבה נכתבו. הוא סיפר על נדודיהם ברחבי ספרד, על המחשבות על הארץ ועל הסבלנות שאין לו לביקורים הללו. הוא סיפר לי איפה מוצאים חומוס טוב, איפה קונים טחינה, וטעמתי מהסחוג הביתי שהכין, שהיה לעילא. אמנם על בייגל, ולא בפיתה, אבל סלט חצילים בטחינה עם סחוג היה משמח מאוד מאוד, וגם החומוס הקנוי לא היה רע בכלל. דיברתי קצת עם הילדים, ונוצר אצלי הרושם שיאלי היה שמח אם היה להם עם מי לדבר עברית. כשאשוב, אני חושב שאני לגמרי יכול לבלות איתם זמן ולהיות רפרנס נוסף לשיחה עברית. אמרנו שנשב לבירה במהלך השבוע, בירה שהתפקששה במירוץ הרגיל, אבל הכוונה היתה טובה לגמרי.

באותו הערב פגשתי את חביאר, בחור שהגרלתי בגיירומיאו, וניאות לפגוש אותי. קבענו בתחנת המטרו של צ'ואקה, והוא הזהיר אותי לבל אאחר. "אני מאוד דייקן. ושונא לחכות. זה עושה אותי עצבני." בדיוק כשעמדתי לצאת, הודיע לי שיתעכב עשר דקות, והתאמתי את עצמי ללו"ז החדש. עשר הדקות היו קצרות יותר, ככל הנראה, כי כשהגעתי לתחנה הודיע לי שהוא כבר ממשיך לבר בשם 'דה פאסו'. כבר הייתי שם, גם לבד וגם עם הוגו, אבל משום מה לא הצלחתי למצוא אותו, וכשהגעתי, מצאתי את חביאר מדבר עם בחור אחר בזקן צרפתי. הצטרפתי אליהם, וניסיתי להשתתף בשיחה. הצלחתי באופן חלקי. אבל הבנתי את רוב העקיצות שהחליפו ביניהם, בעיקר על ענייני גיל (ראול, החבר שלו, היה מבוגר יותר) וכל מני שנינויות הומואים. למדתי כמה ביטויים בנשית מקומית, והזדעזעתי (כל פעם מחדש) מהטעם המוסיקלי המקומי. חבי ואני התחככנו אחד בשני מדי פעם, כאילו בלי כוונה, והתלטפנו קצת כשאמר לי 'בוא איתי' ולקח אותי לשירותים לדגום אותי. התנשקנו קצת, מצצנו קצת אחד לשני, וקיבלתי את אישורו. כשחזרנו הדינמיקה היתה קלה יותר ומשוחררת יותר, או שהבירה והצ'ייסרים. אחד מהשלשה. ראול אמר שחבי רע ומרושע, ואני כבר לא מצליח להבין למה. המשכנו לבר נוסף, עמדנו בתור לדיסקוטק, היתה דרמה כלשהי בין ראול לאיזה בחור שהיה או לא היה משהו, חבי ברח לראול והלכנו יחד לברבי, שככל הנראה הוא הדיסקוטק-דיפולט של צ'ואקה, בהנחה שאתה לא הולך לעמוד בתור למשהו אחר, ואני בפירוש לא הולך לעמוד בתור לשומדבר. אין לי סבלנות לשטויות האלה. שתינו קצת, התמזמזנו קצת. חבי העמיד אותי במרכז הרחבה, קצת כמו שהוגו עשה, והתחילו הסרטים.

אני לא מכיר את הדינמיקה המקומית. אני לא יודע איך עובדים הדברים. הפרנויה שלי, שנרגעה בהרבה אבל עדיין קיימת, גורמת לי לחשוב שמשחקים בי כל הזמן. שמציגים אותי לראווה. מה היה חשוב לו להעמיד אותי במרכז הרחבה? הלכתי לשבת על הספה והוא התיישב עלי בהפגנתיות. כשראול הגיע לדיסקוטק וגילה אותנו שם, הוא עשה עצמו פני נעלב ולקח לחבי את המשקה. נראה היה שהוא מאוכזב או מתוסכל ממשהו שקרה. כשהמחשבות התחילו להציק, חזרתי ואמרתי לעצמי שוב ושוב "לא אכפת לי. לא אכפת לי. לא אכפת לי." לא אכפת לי אם משחקים בי, או מציגים אותי, אם אני כלי לניגוח או אם העניין מזויף, אם הבדיחה על חשבוני או לא. האפי גו לאקי. לא אכפת לי, לא אכפת לי, לא אכפת לי. התמסרתי לשכרות ולמגע של חבי, ומהר מאוד הוא לקח אותי ואמר שהולכים אליו הביתה.

בדרך הביתה, הוא אמר לי כל מני דברים, שאת חלקם הבנתי, אבל לא הצלחתי להבין אם הם טובים. מסתבר שהפוך-על-הפוך מאוד נפוץ, וכשאומרים לי קאברון רוביו איחו דה פוטה קון גאפאס בעצם אומרים לי שאני אחלה. לקחנו מונית אליו הביתה, כי לא היה לנו כוח לחכות לאוטובוס בת'יבלס, והזדיינו פעמיים או שלוש, אני כבר לא עוקב. בפעם השלישית ויתרנו על קונדום, וכעסתי על עצמי, אבל לא מספיק כדי להכנס לסרטים. הדברים שהוא ידע לעשות, שאלוהים יעזור לי. לא עמדתי בקצב, או שאולי אני פשוט חלוד. אבל למדתי לומר "métemela", שזה "תכניס לי אותה". כל כך מצחיק אותי שהזין הוא נקבה.

בבוקר התעוררתי בחוסר רצון ומיהרתי הביתה להתקלח ולהתארגן. בחצות היום הוזמנתי לארוחת צהריים אצל דני, בחור ספרדי שהכרתי בארץ כשהיה בביקור עם בן זוגו רגע לפני המלחמה. חוסה, בעלו, בדיוק נסע לסמינר אנגלית בליברפול לשבועיים, אבל דני הזמין אותי בכל זאת. הוא הזמין גם את השכן שלו, אלפונסו, דייל באיבריה, ואת ביאטריס, ידידה דוברת אנגלית. הדירה שלהם מרווחת ויפה, עם מרפסת מדהימה שצופה על ארבעת המגדלים הגדולים בסקייליין של מדריד. יחד עם בירה ויין הוא הגיש את הצ'יפס הנצחי, שהספרדית לא יכולים בלעדיו, קערה של דג כבוש כלשהו, וצלוחית עם מולים קטנים שמעולם לא טעמתי ואהבתי מאוד. לארוחת הצהריים הוא הכין מאכלים מאוד מדרילנים: טורטייה, כמובן, עם פלפל, אורז שחור עם קלמאר וגולאס, סוג של תולעי ים, מיני-צלופחים מטוגנים וטעימים להפליא. השיחה זרמה, בעיקר ביניהם, כרגיל, ואני הקשבתי. דני סיפר על מסעותיו בעולם, ועל חוויותיו מישראל ומירושלים. הוא אמר שאחת החוויות החזקות ביותר של חייו היתה אחר הצהריים של יום שישי בירושלים. איך בן רגע, הרחוב מתרוקן ושקט מוחלט ועיירת רפאים לכמה שעות טובות. הוא הלך לעיר העתיקה ובכה כמו ילד קטן מול הכותל. לעולם לא אבין אנשים שמתרגשים מהכותל, ולמה. אבל התיאור שלו של ערב שישי בעיר עורר בי געגוע עצום.

אלפונסו דיבר על הנוסעים הישראלים בטיסות, ועל כמה שדיילים לא אוהבים את הטיסות לתל אביב. הוא אמר שהטריק עם הישראלים הוא פשוט לצוות עליהם. "תגיד בבקשה וסליחה אלף פעם, ולא תגיע לשום מקום. תצעק על מישהו 'עכשיו אין ויסקי. שב!', והוא יעשה בדיוק מה שאתה אומר".

דיברנו על האופי הישראלי לעומת האופי הספרדי, סיפרתי על ההנאות שלי והקשיים שלי. לימדו אותי כמה ביטויים. החמיאו לי על הספרדית. סך הכל נהנתי להפליא. התפזרנו עם השקיעה, כשאור השמש מוחזר מהמגדלים באופק והשמיים נצבעו בכתום וסגול. דני ליווה אותי לתחנת האוטובוס, וממנה חזרתי למנוחה בבית.

כשקמתי, היתה ישיבה בסלון, והשותפים דיברו על המסיבה שנערכה בבית בזמן שהייתי אצל חבי, ועל זה שהדברים קצת יצאו משליטה. ניסו לנסח חוקים למה מותר וכמה אנשים אפשר להביא, ואני השתעממתי והחלטתי לחתוך וללכת לחבי שוב.

הוא מאוהב בי, הוא אומר, ורוצה לבלות איתי כל הזמן. "תהיה חבר שלי" הוא לחש לי כל הזמן, ועניתי לו "פוקו א פוקו".

"לא פוקו א פוקו", הוא כעס בשרבוב שפה ילדותי. "אתה החבר שלי, נקודה". ואחרי שהוא עשה לי את הדברים שעשה, שוב, לא יכולתי אלא להגיד לו "כן. חבר שלך. אבל פוקו א פוקו".

כתיבת ארגעה

יש לי המון טקסטים שבורים על קורותי בחודש-חודשיים האחרונים. לא שומדבר שאני מרגיש בנוח להעלות בלי עריכה, חלק מהסיפורים פשוט קטועים באמצע. אולי מתישהו. אבל כרגע יש לי צורך לכתוב. אז הנה.

אני שוכב במיטה בחדר-תא שלי. אני מת לעבור. הגעתי חדור מוטיבציה, והשותפים קיבלו אותי בשמחה שהיתה לי בלתי סבירה. מה יש להם לשמוח כל כך? ישבנו כולנו בסלון. אלוארו גלגל ג'וינט ואני סרבתי בנימוס. שרי שאלה שאלה או שתיים ועניתי בקול חלוש. סיפרתי סיפורון או שניים מהנסיעה, והם הנהנו ותו לא. היה קצת שקט מביך והם טפטפו בחזרה למטבח, משאירים אותי לבד בסלון. "משאירים אותי" כאילו מה. השמחה שלהם גרמה לי להרגיש אשם על שאני רוצה לעזוב את הדירה. אבל האשמה הלכה והתפוגגה בימי-האדישות שבאו אחרי המפגש הראשוני, שבהם האינטראקציה איתם היתה אדישה עד מוזרה.

כל אינטראקציה מוזרה לי. כבר המון זמן. אני לא מבין מה מצופה ממני, וגם אם לא מצופה כלום, אני מרגיש שאני לא מספק. אני מתקשר באורח שבור, אני מרוחק מהסיטואציה. לפעמים יוצאת ממני כנות, לפעמים אני קצת צוחק ומשתחרר. לרוב אני לא מבין מה קורה סביבי. אני משתדל לפגוש אנשים, לדבר, להכיר. אבל כלום לא מעורר בי רצון או עניין. חלק מהאנשים נראים יותר חביבים או פחות, יותר חכמים או פחות, יותר מצחיקים או פחות. אבל עניין אין.

אני לא יודע מה אני רוצה או מחפש, איזה מן עניין עשוי להתעורר בי, איזה מן טיפוס עשוי לעורר את העניין. ואיך אפשר בכלל לדעת?

בארץ היתה תחושה מאוד עזה של זרות. ניסיתי לפגוש כמה שיותר חברים. חלק מהמפגשים נבעו מתוך תחושת חובה. חלק מהם מתוך רצון. בזמן השהות שלי עם האנשים האלה, החברים שלי, הסתכלתי עליהם, ועל עצמי, ותהיתי מה הקשר ביננו. האם הם חברים שלי? האם אני חבר שלהם? למה אני חבר שלהם? למה הם שלי? מה הם רוצים ממני? מה אני מהם? האם אלו נסיבות גרידא, שגרמו לנו להתחבר? האם יש ביננו קשר? או אמון? כל השאלות האלה, ניתן בקלות לייחס אותן לפרנויה הזמנית שאחזה בי בחודש-חודשיים האחרונים. אבל גם עכשיו, בסחיות המנותקת והבריאה שלי, כשאני כביכול לא אחוז בפרנויות ופחדים, אני ממשיך לשאול את אותן השאלות. מה יש בי שגורם לאנשים לרצות לבלות זמן או לדבר. מה יש בהם שעשוי לגרום לי לרצות את אותו הדבר.

עם שובי למדריד, פגשתי את חביאר 2, ששלח לי הודעות "חתיך" כמעט כל יום בחודש וחצי מאז שנפגשנו. היה מוזר ולא רציתי להיות שם. רק אתמול הצלחתי להביא את עצמי להגיד לו שאנחנו לא צריכים להיות בקשר יותר. אחר כך פגשתי את חביאר 1, שניסה לעזור לי להבין מה חסר לי בחיים כדי להיות מאושר. הוא, יש בו המון שמחה וקלילות, ויש משהו בחברותיות שלו שמעורר בי את אותו הדבר. הוא הזמין גם את טומק, הידיד הפולני שלו. אני חושב שהוא חמוד מאוד, אם כי קצת צעיר. כמובן שאני לא מסוגל לעשות עם זה כלום או אפילו לגשש. רוב היום העברתי בשתיקה, צועד מאחוריהם, מדי פעם מספר חצי סיפור. אני כבר לא יודע אילו סיפורים עשויים להיות מעניינים. הכל נראה לי גרוע, מלאה, מעייף. אז אני שותק. מה כבר יש לי לומר. במטרו הביתה, טומק ואני דיברנו קצת במישרין. זה היה נחמד, אני מניח, אבל תו? לא.

את סוף השבוע העברתי עם דנה וסבסטיאן, ועם ג'ורדי וכריסטינה. השיחה עם דנה היתה טבעית, זרמה. קצת דיבורי שטויות, קצת דיבורי עומק, הרבה תחושה של חיבור אמיתי, באמצע כל התלישות שמסביב. זו העברית שמאפשרת לי את הפתיחות, או הדנה, או משהו באחד על אחד? אחרי סיבובים שתיה ומינצ'וז ברבבות אתרים ברחבי העיר, קינחנו ביין אדום שהפיל אותי בשנייה. קרסתי למיטה.

בבוקר קמתי להשתין, וכשרציתי לחזור לחדר לעוד סיבוב שינה גיליתי שננעלתי בחוץ. הדלתות של החדרים בדירה, כמו דלתות מלון, ננעלות עם הסגירה, וכשאני בבית, אני משאיר את המפתח נעוץ במנעול. בשל שכרות ליל אמש, לא השכלתי לעשות כן, והמפתח נשאר על השידה ליד המיטה. בתחתונים, במסדרון, בתשע בבוקר, אני אובד עצות. בלי טלפון, בלי ספר, בלי בגדים. לא רציתי להעיר את ראול בשעה כזאת מוקדמת, אז נשכבתי על הספה בסלון וקראתי "500 אמנים שאתם חייבים להכיר". הנה הזדמנות לקרוא קצת ספרדית. נרדמתי, התעוררתי, נרדמתי שוב. בשלוש ומשהו החלטתי שמספיק, ודפקתי לו על הדלת. הוא התעורר כמעט מיד, ופתח לי את הדלת לחדר.

ביליתי את ראשון אחר הצהריים עם דנה, בירה פה, נשנוש שם. העברנו לילה לבן בהמתנה לאוטובוס שלה בחזרה לברלין, מדברים על דברים. בעיקר על מין ועל זוגיות. זה הרגיש אמיתי. לא פחדתי מהספקות הרגילים. לפעמים גם זה קורה.

בשני חיפשתי דירות ועשיתי טלפונים. בערב הלכתי עם נעמי למפגש ישראלים. היא מנסה לייצר קהילה, ומצליחה באורח כלשהו. האנשים ממש חביבים. אני חושב שאני יכול להתיידד איתם בקלות. אלא שאני לא מוצא מוטיבציה לעשות כן. עם מי אנסה להתיידד? איך? לאיזו מטרה? איך בכלל עושים את זה, לעזאזל. אני מרגיש אנטי-מעניין ואנטי-רצוי. כאילו עושים לי טובה שיושבים איתי. אחר כך, כשנעמי מנסה לסדר לי את ת'סאר, ומחפשת משהו שיגרום לי לרצות להשאר במדריד, או כשיונתן שולח לי מספר של דירה שהוא יודע שמתפנה, או שמאיה שולחת לי הודעה על בית ספר ללימוד שפות בלואפיאס ומציעה להתלוות אלי לראות דירות, אני תוהה למה, בעצם.

ראיתי רופול, כדי לברוח מעצמי בימים האחרונים. ובסיום כל פרק אני מבין מחדש: אני לא אוהב את עצמי. בחיים לא אוכל לאהוב אחרים. או, בפחות דרמטי: אני לא יודע מי אני, לא אוכל לדעת אחרים.

אבל אני מרגיש שהברזל הזה מתקרר. שככל שאעביר יותר זמן בתוך הבידוד החברתי שבראש שלי, כך הוא יתגבש יותר. שאם לא אמצא מישהו לאהוב, או סיבות לאהוב אנשים, הלב שלי יקפא ויתרגל לחומות שאני מנסה לשבור.

יש לי רגעים שאני מרגיש נפלא ופתוח, הולך ברחוב בגב זקוף וחושב "היום אהיה פתוח ושמח ומקבל, היום אפגוש אנשים ואראה בהם את הטוב, היום אהיה קליל ושמח וסוחף, ארגיש מעניין, אביע עניין." הם לא מחזיקים יותר מרגע.

בקבוצה של האללה נש ניסו לשים לי פתיונות. קצת ניסו לקרוא לי לתקשר. פחדתי ועזבתי את הקבוצה. לא היתה לי יכולת. אני שוב בורח.

פדרו מנסה להגיד לי שיותר חשוב להתמקד בעצמי וביעדים שלי: לעבוד, לחסוך, ללמוד ספרדית. לא להתפזר עם הסחות דעת חברתיות, לא להתחפר ביאוש של הבדידות, לא לנסות להיאחז בבחורים יפים.

אסף מנסה להגיד לי שיותר חשוב להתמקד באנשים שסביבי: לתחזק קשרים, שפותחים דלתות, שמאפשרים תקשורת ועיבוד משותף ותמיכה הדדית, לא להתבודד.

אני כבר לא יודע מה נכון, אם יש נכון. קודם כל למצוא דירה. ואז.