שני חלומות

30.4.2015, חלום ליל קיט

אני בעיירת קיט דרומית ועמוסת תיירים. עננים מרוחים, חצי שקופים, משוחים על קנבס כחול עמוק, כמעט סגול. אני הולך לאיבוד בין סמטאות ציוריות של עיר ימי ביניימית. כל השבילים מתנקזים לככר מרכזית, מנוקדת בשמשיות ושולחנות. מסביבי בני נוער מפוסלי גוף, שתויים וקולניים. אני בורח במורד הרחובות אל הנמל, היכן שהמים מנוקדים בכוכבי השתקפויות. השמש קופחת, ואני לובש חליפת צלילה ונכנס אל המים הקפואים. הקולות מתעמעמים באחת, והדממה של הכחול שמתחת בולעת אותי. אני צולל מתחת לסירות ורואה את הבטנים המלאות שלהן. לאורך שובר הגלים, ומשם הלאה, מרחיק אל העומק, בורח משאון העיר הסואנת. להקות דגים כסופים, טריגונים וחתולי ים, כרישים קטנים וידידותיים.

אני שוחה עם להקת צלופחים, מתאים את תנועות גופי לתנועותיהם הנחשיות והמתעקלות. הם מתחככים בי, והם חלקים וריריים. נהיה לי חם. אני מתפשט מחליפת הצלילה והצלופחים ואני נוגעים אחד בשני, נגיעות קלות, מהוססות, של היכרות. יש לי זיקפה, הפין שלי רירי וצלופחי. הצלופחים הגדולים מתחככים בי בחיבה, הקטנים מתלפפים סביב איברי השונים, מלחכים את פי הטבעת שלי.

פתאום האוויר נגמר, ואני מבין שאין עלי בלון בכלל, שכל הזמן הזה צללתי חופשי ונשמתי את אותם המים שנשמו הדגים, חתולי הים, הצלופחים. יש תחושת מחנק, אבל בלי מצוקה. כך או כך, הסרעפת שלי מבקשת את שלה ואני שובר את הכיוון, בתוך הלהקה, שנבהלת ומתפזרת בתוך הכחול. אני עולה מעלה במהירות סילון, בהנאה, לא מתוך פחד. כשהראש שלי שובר את פני המים, אני לוקח נשימה עמוקה, ממלא את ריאותי, וצף, בעיניים עצומות, כמו אסדה עם תורן קטן ולא פרופורציונלי. השמש מחממת את גופי ומייבשת את המים מעל פני. אני מרגיש את המלח מתגבש על ריסי, ופוקח אותן לאט. אני רחוק מאוד מהעיירה, כתמי רעפים בשיפולי הגבעה במרחק. אני עוקב אחרי קו החוף הסלעי, ומגלה שאני מאוד קרוב לרצועת חול בהיר. לידי מזח עץ, ואני מטפס עליו ומתיישב.

גבר שזוף מדי, גבוה מדי ושרירי מדי, מתיישב לידי. השיער שלו שחור, כהה, עשיר ועבה, מבריק, פלסטי, כמעט מקשה אחת. הגבות שלו עבות גם כן, אבל בהירות כנגד העור הכתום-אדום. סימן שיזוף בהיר מצייר משקפי שמש סביב עיניו, כחולות מאוד, גדולות מאוד, בולטות. האישון קטן, ראש סיכה שחור בתוך תכלת מבריק ופסיכוטי. הוא דוחה אותי ומושך אותי כאחד, והוא מתחיל לדבר איתי במבטא מוזר. אני מזהה מלה פה, מלה שם, לא יותר. הוא מנסה להגיד לי שאין לי מה לפחד. שהכל ממש ממש בסדר. אני יודע את זה, אני חושב לעצמי. לא היה בי פחד עד שהעלית את האפשרות, אני רוצה להגיד. אבל מרגע שהאפשרות עלתה, אני מתחיל לפחד. הוא נוגע בי ואני משותק. אני רוצה לנגוע בו בחזרה. אני רוצה ללטף את הגוף שלו ואני רוצה לדחוף אותו מעלי. אבל אני לא עושה אף אחד מהשניים. אני יושב רפוי בקצה המזח הנמוך, פוחד ליפול. ידו מחפשת את כף ידי, ומוצאת. אצבעות ידיו משתלבות באצבעותי שלי, ואני מחזיק חזק, כל כך חזק עד שהפרקים מלבינים. הוא עומד מאחורי ולוחש לי באוזן מלים נטולות משמעות. אני לא יכול לעשות כלום חוץ מלהביט ישר בשמש ולתת לבוהק שלה לסנוור אותי. הים מטשטש, יש רק הבזקים של השתקפויות. נקודות אור קטנות צפות בשדה הראייה שלי, מתרוצצות ומתרבות כמו בקטריה, עד שהם מציפות את כל הנוף, מעוורות אותי לחלוטין. הכל לבן עכשיו.

אני נותן לו לגעת לי בתורן.

1.5.2015 חלום יום הפועלים

מגג מגדל גבוה אני רואה המון אדם ממלא את הרחובות. הם נושאים דגלים וצועקים ססמאות וכועסים מאוד. על הכל, או על שום דבר. אני דואה מעליהם בכנפי בד מתוחות מעל מסגרות משולשות שקשורות לזרועותי. אני נוחת על גג נמוך יותר ושורף את הכנפיים לקול תרועת המפגינים. אני צועק ססמאות והם חוזרים אחרי בזעם משולהב. אופוריה כללית. שנאה כללית.

ואז מגיעים כוחות הבטחון. הם שחורים וגדולים ומפזרים סביבם אש ולהבה, מים וקיטור, גז ודמעות ואבידות בנפש. האנשים בורחים, נסוגים לתוך בניינים. תותחים על-קוליים רועמים בחוץ, והקירות רועדים וקורסים. אחרי כל התמוטטות שכזו, כמו נמלים יוצאים הניצולים ונוהרים מן הבניין ממשיכים הלאה והלאה, לתחנה הבאה ולזו שאחריה. ההרס הולך ומתרחב מהככר המרכזית כלפי חוץ, בולע לתוכו בלוק אחרי בלוק, שכונה אחר שכונה. אנחנו מאבדים שטח ואנשים, אבל מרוויחים הצדקה וצדק, מתבצרים בשכנוע ההכרח. בסוף הלילה, גשם דק מכבה את האש, מוחה את הפיח.

אני במפקדה זמנית בתוך בניין שדפנותיו החיצוניות אינן, וחדריו הפנימיים חשופים להריסות סביבו. אני יושב עם בחור שכוויה גדולה מכסה את זרועו האחת, והשניה אוחזת במצ'טה גדולה, מוכתמת חלודה או דם. לראשו קשורה רצועת בד אדום, אולי סימן שיוך, אולי תחבושת. הוא מלא חימה, אבל אלי הוא נחמד. הוא מדבר איתי על העתיד ששווה להילחם עליו רק אם נלחמים עליו. אני מפנה את תשומת לבו לפרדוכס שבדבר, להיעדר נקודת ההתחלה שתגלגל את הלחימה שתצדיק את העתיד שעליו נלחמים. הוא מתעקש שאין פה פרדוכס, או סתירה, אם כבר אז טאוטולוגיה שמחייבת את הדברים להיות מה שהם, מה שיהיו לנצח.

אני אומר משהו לא נכון, והמבט שלו משתנה לחלוטין. הוא כבר לא נחמד, והשרירים בזרוע המצ'טה שלו מתכווצים באיום. אני מצמיח מחדש את כנפי הדאון ונוסק על עמודי האוויר החם שעולה משדה הקרב שמתחתי. ההרס הוא המנוע שלי. הגחלת לוחשת לכנפי "הלאה". כל עוד אני מעל לשטח ההפקר השרוף, אני יכול להמשיך לדאות. השמש עולה, קרה ואפורה.