תשרי וחגיו פרחו כחציר יבש, כציץ נובל וכרוח נושבת, וכל הבטחות הדיאטה ונדרי השיפור העצמי למיניהם כבר נכנסו לתקפם. אירוני שדווקא לאחר התרת הנדרים של ערב השנה החדשה, מוצא לנכון הישראלי הממוצע להשבע פי חמש שבועות ואיסורין וקונמות וחרמות משביטל לפני שבועיים. מצד שני, זו תמצית הישראליות.
אחרי החגים זה כאן. מישהו צריך להוציא את זה על סטיקר. תשרי חלף וחשוון (מרחשוון בשבילכם) נכנס, מביא עמו הבטחות משלו, שודאי יופרו גם הן. היום זה לא מה שהיה פעם, אני חושב, מרגיש את כובד שנותי כאילו חייתי פי ארבע מכפי זמני. היורה, כתמיד, מבושש לבוא. הנחליאלים כבר לא מקשטים את הרחובות בזנבות נדנדה והרכנת שחור כיפה. הארץ קשה, חפה מצבע. לפתע זכרונות של אוקיינוס ירוק, מופרע מדי פעם על-ידי תורנו של חצב, לובן מפרשו כנגד ארכיפלג סתווניות בסגול חיוור. כל אלו עולים בערבוביה, נמסכים בניחוח האדמה הרטובה, כמו אדי מרק מהבילים בזכרוני.
groopit 