מנועים שקטים

רביעי

יום למחרת שילמתי על הבוריטו בחירבון מהזן הנורא ביותר. התקלחתי במיני-מקלחת מהגיהנום. בלשתי בבית עד שמצאתי איפה מוחבא נייר הטואלט, ונרגעתי שיש עוד (לא שהיה כזה נורא לקנות, אבל ניחא).

אפילו שקמתי בשעות הצהריים, הייתי עייף מאוד מיום האתמול הארוך והחלטתי שהיום יום-בית. אחרי שסידרתי קצת ועשיתי כלים, הכנתי את עצמי לסיאסטה. גלגלתי ג'וינט גדול ועמוס, עם מעט מאוד טבק. עלה לי בשנייה, ומאוד.

בזמן שהתחלתי להתמסטל, סידרתי יפה את החדר לסיאסטה. מצאתי פינה להניח את המחשב, חיברתי את הכונן ואת הרמקולים מצד אחד, את הטלפון מהצד השני, את הקינדל. נשכבתי במיטה, שמח, וחשבתי שיהיה כדאי שתהיה לידי כוס מים. כשקמתי, התמלאתי שמחה ותוחלת ובטחון עצמי. האושר שלי עלה על גדותיו. קפצתי במקום, מצפצף לעצמי נעימה מאושרת.

בזמן שחיפשתי איזו מוסיקה לשיר, התנגן לי בראש חלום כהה, ושרתי אותו לעצמי. זה ריגש אותי, אבל לא יכולתי להפסיק. שרתי אותו עד הסוף, ואז נכנסתי למיטה עם כל 'מנועים שקטים' מתחילתו. כיביתי את האור, והקשבתי למוסיקה.

חשבתי הרבה על המלים, שמדברות על אהבה ועל פרידה, לא בהכרח לאדם. בראש שלי, הדברים התפרשו בצורה מאוד ישירה בהקשר של ירושלים והפרידה האפשרית ממנה. חשבתי כל הזמן במונחים של 'ירושלים', לא של ישראל, והחלטתי שכך אענה, כשישאלו אותי מנין אני. אני מירושלים.

15 דקות

טס מעל לעיר ירושלים. יורה בהם חצים. רוצה להתאהב, אבל פוחד. בשביל זה רוצה שיתאהבו בי. בסך הכל רוצה להיות אחת שיזכרו. הם התאהבו. רינת אומרת שאי אפשר שלא. אני יכול להבין את זה. אני לא מושלם בשום צורה, אבל די מוצלח ברוב הבחינות. דפוק, אבל מוצלח. הצורך בתשומת לב ובנוכחות היה חלק מהעבודה, אבל גם חלק מהחיים שלי. כל החיים שלי. בשנה האחרונה אני חושב שהיו רגעים שבהם התמסרתי לחלון הראווה, אפילו הזדקקתי לו. אבל רוב הזמן רציתי לא להיות, לא למשוך תשומת לב, לא להוביל, לא להחליט. הבנתי את זה במסיבה בתל אביב. לא הכרתי אף אחד, ולא היה אכפת לי כלום חוץ מלהיות נהדר בשביל עצמי, ואולי גם בשביל האנשים מסביב שיסתכלו ויתהו, לשנייה או לכמה דקות, מי זה הבחור הזה. אולי אפילו יגשו. סוף בלון להתפוצץ. אי אפשר לחיות מזה. הלילות מתקצרים לקו לבן.

שיטפון נקי

ריק בחוץ, ריק בפנים, ריק בראש, ריק ברחוב. ואין מה שידליק אותך. אין ביננו אף אחד, אין מי שיתן חיוך. החיוכים המזוייפים המפורסמים שלי. הכי קשה היה כשהייתי מאוד מזוייף, ואנשים אמרו לי כמה הם שמחים לראות אותי, וכמה החיוך והאושר שלי ממלא אותם. הכי קשה היה כשהצלחתי. אין לך כוח, אין לי לב, אין סיכוי להתאהב. אבל הצלחתי להסתיר את זה. בפני חלק. אחרים ראו את היאוש. אבל אני חזק, ואני יציב, וזה קורה.

כוכב

תן את ימיך כמו טבעת יהלום. זה יותר קל בחופשה, הרבה יותר קשה בשגרה. לתת כל יום, לא משנה אם לעצמך או לאחרים, כאילו היה הדבר היקר ביותר. בכוונה תחילה, בהתכוונות, לא כי רגיל ושגרה, או כי לצאת ידי חובה. לתת את הימים כמו אירוע חד פעמי. לא עוד עלה רועד. אני מאוד חזק. אני יודע את זה. אני גדול ועצום וכבר לא מרגיש שהעור שלי גדול למידותי. אני עדיין רוצה לגדול יותר, ומרגיש לא מספיק גדול, אבל זה המניע לגדילה. זה לא מאט אותי, מרעיד אותי. אני כוכב. זהרתי בירושלים. הצלחתי לבהוק, אני חושב. בחלק מהאופנים. לא כמו שהיה בעבר, היום אתה זוהר. נצנץ למרחקים, בוהק לעולמים. לא לאבד את זה.

התקפת לב

באישון לילה. אני לבד פה. לגמרי לבד. איש לא ישמע, איש לא ידע, איש לא יחלץ לעזרתי. רוסה תהיה, והאנשים האחרים שאכיר פה יהיו, אבל אני לא יודע מה מידת המחוייבות שלהם. העצמאות הזו מפחידה ומחזקת באותה מידה. נזכרתי בימים של מחלה שדאגתי לעצמי לגמרי לבד. ידעתי לשתות הרבה, הקפדתי לנוח, הכנתי לעצמי מרק. אני יודע שאני מסוגל. אתה הולך, ואולי עוד לא תשוב עוד אל החדר שהכרת. אני לא כל כך פטאלי. ברור לי שאחזור לארץ זה הבית, וירושלים, והחיים והתרבות והשפה. אבל אולי לא אשוב עוד. וזה בסדר. אז אשוב לחדר אחר, שאיני מכיר, אבל אכיר, עם הזמן. כמו שאכיר את העיר הזו. ואחיה לבד. כי הלבד הוא מה שיש, והאומץ שנדרש כדי להכיר בזה ממלא אותי כוח. ומתוך הלבד הזה, אולי אמצא מקום לביחד.

חלום כהה

כמה אני אוהב את השיר הזה. בכל כך הרבה מובנים. הוא המנון בשבילי, ובשביל כל כך הרבה אחרים. לדעתי החלום הוא החיים פה. וכשאני אומר 'פה' אני מתכוון ישראל, אבל זה יכול להיות כל 'פה', על פני כדור הארץ. אבל בפרט, ישראל.

משהו בפנים כבר מת לפני שנים, והרעש בראש, לא מספיקים לנשום. הרבה רגשות אשם, הרבה יסורי מצפון, ובור של ריקנות. אלו הם חיי. לא כל חיי, אבל רובם. זה כל כך כל כך מדוייק. אני חושב שמדריד היא קצת האלטרנטיבה שלי ללסחוט את הגז, ללהסיע את האוטו הישר לתוך קיר בטון. ואז ענבל נותנת לי אישור להתרגש, להלחם בציניות, להגיד שאני אוהב, ושקשה. אני בוכה, בהתחלה בכי אמיתי, עם קול, אבל אז אני עוצר את עצמי, כמו תמיד. אני נרגע, מסדיר את נשימתי. הבכי נפסק, רק הדמעות ממשיכות, חורצות נתיב מזויות עיני החיצוניות, אל הרקות, נושרות אל הכרית.

יש לי חופש

יש לי מטרה

לא צריך לנסוע חזרה

יש עוד טעם

אפשר למצוא פינה

אני מחייך, ומרגיש, שוב, שהכל אפשרי. אני מאמין. אני לא רואה סוף, אבל הנה, מצאתי התחלה.

רוך וקושי

מה שלא תחשוב, רוח חדשה תנשוב. אני חושב על ירושלים, על היאוש שחויתי שכשעזבתי אותה, על הרוח החדשה שנכנסה בה, ובי, כשחזרתי. שט על עיקולי פנייך, על רחובותייך התלולים והמתקמרים, המוארים באור עיני. אני אוהב את ירושלים כל כך. היא העיר היפה היחידה בארץ, אני מאמין. עד שתל אביב לא תתאפס על עצמה, ירושלים לוקחת את הבכורה. אין יופי בתל אביב. רק חיים. ובירושלים יש חיים, אבל הם קטנים ונסתרים בחגוי הסלע.

מתייפה מיום ליום, העיר שלי. בקולך אומרת רוך וקושי באותו הזמן, באותו המקום. קוצים בנשמתך, שנאה, אלימות, הפרדה, פחד, הדחקה. אור חיוור, חיוורון של טוהר, חיוורון של הסתר פנים, חיוורון של מחלה כרונית בת אלפי שנים, אבל את בהירה, ואני רואה אותך כמו שמש.

במערבולת

ואז ההחלטה. אמנם בהשראת סמים, אבל החלטה. רכבת ההרים של לפני, עדיין מתקיימת כאן. רגע של אושר ומוטיבציה, רגע של אבדן אמון וחולשת נפש. הרגשה כל כך טובה זורקת אותי אחורה בתנופה אדירה. ועכשיו לא לאבד גובה. זה המאמץ התמידי בחיים. אחורה, תנופה, קדימה, לא לאבד גובה, לא ליפול, לא להתפרק. כשנשארים בפירוק, כל הכוחות הולכים על להחזיק מעמד, על לתפקד. אסור להשאר בפירוק יותר מכמה ימים. חייבים להשקיע את כל הכוחות, גם את אלו שאין, ולאסוף את השברים. כשהם במקומם, יותר קל להחזיק, ויש יותר כוחות להפנות הלאה. עד הנפילה הבאה, ולקוות לא להשבר. ואם נשבר, נו. כבר היינו שם. בלי חשש ובלי כאב, חצי תפוח הכל מרוח. קשקושים בתוך הלב, תמיד קשוח.

במערבולת.

גשם כבד, ממטרים קלים

מערבולת הרגשות שלי כבר נרגעה, משאירה אותי מרוקן ומלא בו זמנית. התמסרתי רק למוסיקה בשירים האחרונים, נמנע מעיסוק במלים. חשבתי על הגריס, ועל כך שייתכן מאוד שהבעלים יהיה מעוניין לשמוע את האלבום. חשבתי על כמה המלים חשובות בו, והחלטתי שעד שאני עוזב, האלבום הזה מתורגם למופת לספרדית. יום או יומיים למחרת ניסיתי לתרגם את חלום כהה, בהצלחה בינונית. הספרדית שלי רחוקה מלהיות. לא נורא. יש זמן.

אהבה…

ואולי אמצא משהו. הכנתי, בסטלה שלי, רשימת חברים פוטנציאליים. בראשה עמד קרלוס, שהוא גבוה, וחמוד, וספרדי מאוד, והיה שופע חיבה בשתי הפעמים שגברת סרנדיפיטי הפגישה ביננו. אני מחפש אותו לא מעט ברחוב. אם אתקל בו, לא משנה ההקשר, אבקש ממנו טלפון. פעם שלישית גלידה. אולי זה מה שנעשה.

אפשרות אחרת שחשבתי עליה היא אחיין עשיר של אמיר נסיכות נפט, שחי בגלות ספרד כי הוא הומו, ולומד בלשנות. ספציפית, הוא לומד עברית כרגע, כדי לנסות להכיר יותר את האויב הציוני, שלא נראה לו ממש כמו אויב, פשוט כמו משהו מוזר ולא מובן. אנחנו נלמד אחד את השני את השפות השמיות שלנו, ונאהב בספרד שהנצרות כבשה מחדשה. יהיה קסום.

אני לא משלה את עצמי שאהבה היא דבר קל ופשוט. אני פוחד מהאהבה ההרסנית שאני טוב בלייצר. אהבה נטולת הריונות, חסרה תקווה לבאות. אבל לפעמים כל העניין הוא הזמן שמבלים יחד, ומה שלומדים ממנו. לא הילדים, או הריגושים. ישנים בימים וערים בלילות. יש ימים בהירים, יש שמחה בטיפות קטנות. זה מה שאני מאחל לעצמי.

שקעתי לנמנום נטול חלומות. שמחתי על פסק הזמן. חלמתי מספיק בהקיץ.

חלומות באספמיה, פרולוג ותחת

שלישי, 16.12, 15:50

החתול היה יפה ואדיש כשיצאתי. הכנסתי את המזוודה לתא המטען ועדי התרשמה מהמיומנות. התחבקנו ונכנסתי למונית.

הנהג דיבר על החג ועל הפקקים, ורימה בכמה סיבובים מיותרים בעבור כמה שקלים נוספים. תפאדל. מ'כפתלי. כשהגענו למרכזית, גוש סטטי של אוטובוסים ומוניות, הוא ניסה לשדל אותי לקחת רכבת ממלחה. לראשונה בחיי דירגתי נהג בשלושה כוכבים. הוא הנהג הממוצע.

בידוק בטחוני. כמה שמחתי כשהנוהל הפולשני הזה הופסק במרכזית ירושלים. שובו של הבידוק הבטחוני סימן, מבחינתי, את החזרה למצב מיאוס. זה מדכא את החיים. העמסתי את התיקים על המסוע וחיכיתי. המסוע לא הסיע.

בקצה מכונת השיקוף עומד המשקף ומשקיף על תכולתו המפוזרת של תיקו של אדם מבוגר בשיער מאפיר. הוא לבוש כחול, בגדי עבודה. בגדיו מוכתמים בשחור, כמו גם כפות ידיו הקשות, שמבקשות לקבל בחזרה את המברג שלו, עליו משקיף המשקף, על-פי תמונת השיקוף. האדם שמולו היה שקוף גם הוא. המשקף סיים לפשפש, שיחק באיזה גיזמו רב-ראשי, זרק אותו הצידה בגסות, מצרף אותו לערימה המבולגנת של כלי העבודה שהתפזרו בקצה המסוע, ופנה לשקף את התיקים שלי.

"אתה לא מכניס בחזרה?" בשמץ של מבטא סלאבי.

"למה שאני יכניס?"

"ידעת להוציא!"

בהסכמה מלאה, הסלאבי ואני תולים מבט מצפה במשקף.

המשקף לא אוהב שמצפים ממנו לדברים. הוא סינן החוצה אוויר, או פנימה רוק, באיזה "צסט" מזלזל, והפעיל את המסוע. התיקים שלי נסעו. ונסעו. הגיעו עד לתיקו ההולך-ונאסף של בעל המקצוע כחול הסרבל, טכנאי דבר-מה. המשיכו לנסוע, התיקים שלי, נותנים לתיק כלי העבודה דחיפה שהעיפה אותו מעל למעקה ואל האוויר. הוא היה ממשיך אל הרצפה ומתפזר מחדש אלמלא הידיים הקשות והמלוכלכות של הטכנאי היו מספיקות למנוע את ההתרסקות.

שנינו מביטים במשקף בתוכחה. ניצוץ קל של אשמה עלה בעיניו, אבל כבה כלעומת שבא בתנועת סנטר שכל כולה זלזול וגסות רוח.

"אתה יכול לפחות לבקש סליחה", נדחפתי לעניין לא-לי.

"אה?!"

"הפלת לו את התיק. לבקש סליחה."

"אתה מכיר את המושג 'סע מפה'?"

"אתה מכיר את המושג אדיבות?"

"לא."

"רואים."

"סע, סע."

נוסע. נוסע.

***

לקח לי ארבע שעות להגיע מירושלים לכפר סבא, כשישים(?) קילומטרים. היתה ארוחה משפחתית עמוסת כל טוב. היו כמה רגעי אינטימיות. אמא כתבה לי דברים מדהימים. בכיתי.

עוד כמה ימים של ארבעה שלשולים ביום, פצעים בפה ולחץ אטומי שגורם לכל זה, סידורים אחרונים של פריקה ואריזה. ביקור אצל קארין, ביקור אצל עדו, בדירה החדשה, שאיבת החיים שלי מתוך המחשב אל כונן נייד, שיחה, ג'וינט אחרון.

את יום הנסיעה ביליתי כמעט כולו עם אבא. סידרתי לאמא וויפי וקניתי לה מצלמת אינטרנט. בערב ראיתי את החלק האחרון של ההוביט עם שיקה, ובכך סיימנו את מסורת סרטי טולקין המשותפת. הסרט היה מטופש, אבל כמו תמיד הוא עזר לי להזכר בקטעים שהיו מוצלחים מאחרים. קפצתי לתל אביב להספיק לראות את קארין, עדו ודניאל, וזה היה קצר ומשמח. דיברנו קצת, נפרדנו קצת. הגעתי בחזרה לכפר סבא, הערתי את יושבי הבית ונסענו יחדיו לשדה התעופה.

בין הארץ התיכונה לארץ ישראל, או: זוהי מורדור, אחי, זוהי מורדור

הלילה קראתי, בפעם המי-יודע-כמה, את "שובו של המלך", החלק השלישי והאחרון בטרילוגיית שר הטבעות של פיטר ג'קסון (חח). דילגתי על השליש הראשון של הספר והתחלתי מהפרק 'הקומזיץ של דנתור' (מדובר בתרגום חופשי שלי. להמשיך לקרוא בין הארץ התיכונה לארץ ישראל, או: זוהי מורדור, אחי, זוהי מורדור

השיבנו יהוה אליך ונשובה, או: מלחמה וחלום

ובחלומי קיבלתי הזמנה למסיבה שתיערך בבית הכנסת חצרות הדר בכפר-סבא. ההליכה לבית הכנסת העלתה זכרונות ממחוזות ילדותי. קיצורי דרך במורד סמטאות פרבריות, שבילים ירוקים וגני שעשועים שהיו כה שגרתיים בימים בהם הכל היה פשוט יותר.

ובבית הכנסת רייב.

להמשיך לקרוא השיבנו יהוה אליך ונשובה, או: מלחמה וחלום

צחצוחי חורים, או: ביבי, תעשה חוקן

חור חלק ונקי
חור חלק ונקי

חור. תל אביב היא חור. בית שחי, מפשעה.

כל הבחורים בחור. מזדיינים כמו שפנים שלא ראו חור חורף שלם. ואין עוד איפה לגור חוץ מבחור. איפה שמזג האויר חורה לי.
הם רצים קדימה, הבחורים. רצים בכל הכוח, ובכל זאת נשארים מאחור. חורקים שיניים, שותים חורטיצה, חורמים קוטג', חולמים על חורש בחלון.  מזיעים באוהלים כמו חורנים בשעה שהם צריכים להכריז מלחמת חורמה מחורפיש ועד מבוא חורון.
בא ללכת מהחור מרוב שהוא מלוכלך. אוהבים את החור. פשוט רוצים חור נקי, זה הכל.
ביבי, תעשה חוקן.

הומופוביה, או: צ'אמבוואמבאקטיביזם

פוסט אינטראקטיביסטי

לפניכם משימת תרגום. עליכם לנסות ולתרגם את השיר לפי ראות עיניכם, ולהציבו כתגובה.

אין הכרח לתרגם את כל השיר. תוכלו להסתפק בבית, פזמון, או כל שילוב של אלה.

אין הכרח להצמד למקור. תוכלו לפרק את השורות, לסדר אותן מחדש, להוציאן מהקשרן או להכניסן להקשר אחר, ישראלי יותר, או סתם קרוב ללבכם.

מותר להשתמש/להיעזר/לגנוב/להשען/לשחק ו/או לשאוב השראה מתרגומים קודמים, או מאירועים אמיתיים.

go.

להמשיך לקרוא הומופוביה, או: צ'אמבוואמבאקטיביזם

חילופי תפקידים, או: גרופית מקיים מצוות "והגדת לבנך ביום ההוא"

פסח הוא לא רק חג החירות והוא יותר מחגיגות אביב. פסח הוא יום ההולדת של עם ישראל.

כשירד ישראל מצרימה בשל הרעב במדבר הציה של ארץ כנען, זו הייתה חמולה. מתי מעט הם ירדו מצרימה: ישראל אבי המשפחה (יעקב בשבילכם), שלוש נשותיו, אחד-עשר ילדיו (אחד מהם, השמאלני האליטיסט והחולם, הוגלה עוד קודם לכן בהחלטה 'דמוקרטית'), פלגשיו, רכושו הדל, צאן ומקנה.

שבט ישראל לא היה השבט היחיד שנדד אל עבר הדלתא של הנילוס. כממלכה חזקה, עשירה ומאורגנת היטב, מצרים היתה מוקד משיכה לרבים מחלכאי כל הארצות ונדכאיהן. לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות נדדו משפחות רבות, עומדות בתור בתקווה לקבל שק קמח או תלושי קניות. אחד מפקידי הרווחה של המשביר המצרי היה צפנת פענח, הידוע לנו יותר בשמו העברי יוסף. אקספטריוט ממורמר, שעבר תלאות רבות כעבד, כזונה וכנער שעשועים ואף הגיע עד בית האסורים. אחרי תקופת התאקלמות כמהגר בלתי-חוקי, כלוא ונטול זכויות, הצליח להתגלגל לתפקיד רשמי כזה או אחר. אחרי סאגה אוברדרמטית שלא תבייש את תסריטאי היפים והאמיצים, יוסף מקבל את אחיו ונותן להם מקום לגור בו. לא בממפיס או תבי העשירות, אלא בנפה קטנה במורד הנילוס, מזרחית לדלתא, באיזורים הפופולריים פחות, העניים יותר,בארץ גשן, מדרום לאלנבי. ברירה לא הייתה. בכנען רעב, והאוכל במצרים. וישראל הציעו עצמם כעבדים לפרעה, בתמורה לפת לחם. להמשיך לקרוא חילופי תפקידים, או: גרופית מקיים מצוות "והגדת לבנך ביום ההוא"

ליל סדר עולמי חדש, או: מרקסיזם בתרי זוזי

פסח, במובנים רבים, הוא חג של מהפיכות. המהפיכה הפמיניסטית של חיי התרחשה בליל הסדר, תשמ"ח. הייתי בן חמש (ואולי זה היה שנה לפני או אחרי), כשלנגד עיני המשתאות, תבעו להן הנשים שוויון זכויות.

הקדמה קצרה, לטובת מי שגדל בבתים אחרים. ליל הסדר קרוי כך על שם מהלכו הסדור באותם ראשי פרקים מפורסמים שראשיתם ב"קדש ורחץ". נטילת הידיים של "רחץ", בניגוד לזו של רחצה או לכל נטילה אחרת, נעשית ללא ברכה. אבל זהו אינו ההבדל היחיד. בקהילות מסוימות, נהוג שהנשים נושאות קערות מים אל הגברים הישובים, מסובים על כריותיהם, ומגישות להם את הנטלה, שייטלו ידיהם במים. זהו סימן נוסף לחירות הנחגגת בפסח. כרגיל בהסטוריה, והיהדות לא יוצאת מהכלל, החופש נשמר רק לגברים, והנשים מוסיפות לשרת גם בחג. עד היום, הן אלו שמקרצפות את הבית ומבשלות את סעודת החג.

זכור לי זכרון ילדות,  להמשיך לקרוא ליל סדר עולמי חדש, או: מרקסיזם בתרי זוזי

רגע יפה ואיום, או: האקסלי צדק

קיויתי שהבלוג יוציא שבוע לפני שאדרש לדברים מסוג זה, אבל החיים זה מה שקורה בזמן שאמא שלך נכנסת לחדר כשאתה מאונן, אז זה מה יש. כמו כולם, גם אני מעדיף לחבוש פצעים, אבל לפעמים קצת הקזת דם טובה לחידוש התאים.

להמשיך לקרוא רגע יפה ואיום, או: האקסלי צדק

כמה דקות צלולות, או: פוסט ציונות

הגשם הגיע משומקום אבל לא הפתיע אף אחד. תמיד יורד גשם בפורים, והזכרון הקולקטיבי לעולם אינו מכזיב. אלפי זכרונות פזורים של זנב או גלימה ספוגי מים, של איפור מרוח, של תחפושת קרטון שצורתה אבדה. לפעמים זה רסס קל ביום בהיר של עדליאדה, ולפעמים סערה של ממש בערב הפורימון. לפעמים קל לאסוף את שולי המלמלה ולדלג מעל לשלוליות בבוקר אפרורי, ולפעמים אלו טיפות כבדות המנסות, ברמות שונות של הצלחה, לנקות את האויר החם מהאבק שעלה מן המדבר. בין אם בערב קריאת המגילה או במוצאי דמוקפין, תמיד יורד גשם בפורים. להמשיך לקרוא כמה דקות צלולות, או: פוסט ציונות