רביעי
יום למחרת שילמתי על הבוריטו בחירבון מהזן הנורא ביותר. התקלחתי במיני-מקלחת מהגיהנום. בלשתי בבית עד שמצאתי איפה מוחבא נייר הטואלט, ונרגעתי שיש עוד (לא שהיה כזה נורא לקנות, אבל ניחא).
אפילו שקמתי בשעות הצהריים, הייתי עייף מאוד מיום האתמול הארוך והחלטתי שהיום יום-בית. אחרי שסידרתי קצת ועשיתי כלים, הכנתי את עצמי לסיאסטה. גלגלתי ג'וינט גדול ועמוס, עם מעט מאוד טבק. עלה לי בשנייה, ומאוד.
בזמן שהתחלתי להתמסטל, סידרתי יפה את החדר לסיאסטה. מצאתי פינה להניח את המחשב, חיברתי את הכונן ואת הרמקולים מצד אחד, את הטלפון מהצד השני, את הקינדל. נשכבתי במיטה, שמח, וחשבתי שיהיה כדאי שתהיה לידי כוס מים. כשקמתי, התמלאתי שמחה ותוחלת ובטחון עצמי. האושר שלי עלה על גדותיו. קפצתי במקום, מצפצף לעצמי נעימה מאושרת.
בזמן שחיפשתי איזו מוסיקה לשיר, התנגן לי בראש חלום כהה, ושרתי אותו לעצמי. זה ריגש אותי, אבל לא יכולתי להפסיק. שרתי אותו עד הסוף, ואז נכנסתי למיטה עם כל 'מנועים שקטים' מתחילתו. כיביתי את האור, והקשבתי למוסיקה.
חשבתי הרבה על המלים, שמדברות על אהבה ועל פרידה, לא בהכרח לאדם. בראש שלי, הדברים התפרשו בצורה מאוד ישירה בהקשר של ירושלים והפרידה האפשרית ממנה. חשבתי כל הזמן במונחים של 'ירושלים', לא של ישראל, והחלטתי שכך אענה, כשישאלו אותי מנין אני. אני מירושלים.
15 דקות
טס מעל לעיר ירושלים. יורה בהם חצים. רוצה להתאהב, אבל פוחד. בשביל זה רוצה שיתאהבו בי. בסך הכל רוצה להיות אחת שיזכרו. הם התאהבו. רינת אומרת שאי אפשר שלא. אני יכול להבין את זה. אני לא מושלם בשום צורה, אבל די מוצלח ברוב הבחינות. דפוק, אבל מוצלח. הצורך בתשומת לב ובנוכחות היה חלק מהעבודה, אבל גם חלק מהחיים שלי. כל החיים שלי. בשנה האחרונה אני חושב שהיו רגעים שבהם התמסרתי לחלון הראווה, אפילו הזדקקתי לו. אבל רוב הזמן רציתי לא להיות, לא למשוך תשומת לב, לא להוביל, לא להחליט. הבנתי את זה במסיבה בתל אביב. לא הכרתי אף אחד, ולא היה אכפת לי כלום חוץ מלהיות נהדר בשביל עצמי, ואולי גם בשביל האנשים מסביב שיסתכלו ויתהו, לשנייה או לכמה דקות, מי זה הבחור הזה. אולי אפילו יגשו. סוף בלון להתפוצץ. אי אפשר לחיות מזה. הלילות מתקצרים לקו לבן.
שיטפון נקי
ריק בחוץ, ריק בפנים, ריק בראש, ריק ברחוב. ואין מה שידליק אותך. אין ביננו אף אחד, אין מי שיתן חיוך. החיוכים המזוייפים המפורסמים שלי. הכי קשה היה כשהייתי מאוד מזוייף, ואנשים אמרו לי כמה הם שמחים לראות אותי, וכמה החיוך והאושר שלי ממלא אותם. הכי קשה היה כשהצלחתי. אין לך כוח, אין לי לב, אין סיכוי להתאהב. אבל הצלחתי להסתיר את זה. בפני חלק. אחרים ראו את היאוש. אבל אני חזק, ואני יציב, וזה קורה.
כוכב
תן את ימיך כמו טבעת יהלום. זה יותר קל בחופשה, הרבה יותר קשה בשגרה. לתת כל יום, לא משנה אם לעצמך או לאחרים, כאילו היה הדבר היקר ביותר. בכוונה תחילה, בהתכוונות, לא כי רגיל ושגרה, או כי לצאת ידי חובה. לתת את הימים כמו אירוע חד פעמי. לא עוד עלה רועד. אני מאוד חזק. אני יודע את זה. אני גדול ועצום וכבר לא מרגיש שהעור שלי גדול למידותי. אני עדיין רוצה לגדול יותר, ומרגיש לא מספיק גדול, אבל זה המניע לגדילה. זה לא מאט אותי, מרעיד אותי. אני כוכב. זהרתי בירושלים. הצלחתי לבהוק, אני חושב. בחלק מהאופנים. לא כמו שהיה בעבר, היום אתה זוהר. נצנץ למרחקים, בוהק לעולמים. לא לאבד את זה.
התקפת לב
באישון לילה. אני לבד פה. לגמרי לבד. איש לא ישמע, איש לא ידע, איש לא יחלץ לעזרתי. רוסה תהיה, והאנשים האחרים שאכיר פה יהיו, אבל אני לא יודע מה מידת המחוייבות שלהם. העצמאות הזו מפחידה ומחזקת באותה מידה. נזכרתי בימים של מחלה שדאגתי לעצמי לגמרי לבד. ידעתי לשתות הרבה, הקפדתי לנוח, הכנתי לעצמי מרק. אני יודע שאני מסוגל. אתה הולך, ואולי עוד לא תשוב עוד אל החדר שהכרת. אני לא כל כך פטאלי. ברור לי שאחזור לארץ זה הבית, וירושלים, והחיים והתרבות והשפה. אבל אולי לא אשוב עוד. וזה בסדר. אז אשוב לחדר אחר, שאיני מכיר, אבל אכיר, עם הזמן. כמו שאכיר את העיר הזו. ואחיה לבד. כי הלבד הוא מה שיש, והאומץ שנדרש כדי להכיר בזה ממלא אותי כוח. ומתוך הלבד הזה, אולי אמצא מקום לביחד.
חלום כהה
כמה אני אוהב את השיר הזה. בכל כך הרבה מובנים. הוא המנון בשבילי, ובשביל כל כך הרבה אחרים. לדעתי החלום הוא החיים פה. וכשאני אומר 'פה' אני מתכוון ישראל, אבל זה יכול להיות כל 'פה', על פני כדור הארץ. אבל בפרט, ישראל.
משהו בפנים כבר מת לפני שנים, והרעש בראש, לא מספיקים לנשום. הרבה רגשות אשם, הרבה יסורי מצפון, ובור של ריקנות. אלו הם חיי. לא כל חיי, אבל רובם. זה כל כך כל כך מדוייק. אני חושב שמדריד היא קצת האלטרנטיבה שלי ללסחוט את הגז, ללהסיע את האוטו הישר לתוך קיר בטון. ואז ענבל נותנת לי אישור להתרגש, להלחם בציניות, להגיד שאני אוהב, ושקשה. אני בוכה, בהתחלה בכי אמיתי, עם קול, אבל אז אני עוצר את עצמי, כמו תמיד. אני נרגע, מסדיר את נשימתי. הבכי נפסק, רק הדמעות ממשיכות, חורצות נתיב מזויות עיני החיצוניות, אל הרקות, נושרות אל הכרית.
יש לי חופש
יש לי מטרה
לא צריך לנסוע חזרה
יש עוד טעם
אפשר למצוא פינה
אני מחייך, ומרגיש, שוב, שהכל אפשרי. אני מאמין. אני לא רואה סוף, אבל הנה, מצאתי התחלה.
רוך וקושי
מה שלא תחשוב, רוח חדשה תנשוב. אני חושב על ירושלים, על היאוש שחויתי שכשעזבתי אותה, על הרוח החדשה שנכנסה בה, ובי, כשחזרתי. שט על עיקולי פנייך, על רחובותייך התלולים והמתקמרים, המוארים באור עיני. אני אוהב את ירושלים כל כך. היא העיר היפה היחידה בארץ, אני מאמין. עד שתל אביב לא תתאפס על עצמה, ירושלים לוקחת את הבכורה. אין יופי בתל אביב. רק חיים. ובירושלים יש חיים, אבל הם קטנים ונסתרים בחגוי הסלע.
מתייפה מיום ליום, העיר שלי. בקולך אומרת רוך וקושי באותו הזמן, באותו המקום. קוצים בנשמתך, שנאה, אלימות, הפרדה, פחד, הדחקה. אור חיוור, חיוורון של טוהר, חיוורון של הסתר פנים, חיוורון של מחלה כרונית בת אלפי שנים, אבל את בהירה, ואני רואה אותך כמו שמש.
במערבולת
ואז ההחלטה. אמנם בהשראת סמים, אבל החלטה. רכבת ההרים של לפני, עדיין מתקיימת כאן. רגע של אושר ומוטיבציה, רגע של אבדן אמון וחולשת נפש. הרגשה כל כך טובה זורקת אותי אחורה בתנופה אדירה. ועכשיו לא לאבד גובה. זה המאמץ התמידי בחיים. אחורה, תנופה, קדימה, לא לאבד גובה, לא ליפול, לא להתפרק. כשנשארים בפירוק, כל הכוחות הולכים על להחזיק מעמד, על לתפקד. אסור להשאר בפירוק יותר מכמה ימים. חייבים להשקיע את כל הכוחות, גם את אלו שאין, ולאסוף את השברים. כשהם במקומם, יותר קל להחזיק, ויש יותר כוחות להפנות הלאה. עד הנפילה הבאה, ולקוות לא להשבר. ואם נשבר, נו. כבר היינו שם. בלי חשש ובלי כאב, חצי תפוח הכל מרוח. קשקושים בתוך הלב, תמיד קשוח.
במערבולת.
גשם כבד, ממטרים קלים
מערבולת הרגשות שלי כבר נרגעה, משאירה אותי מרוקן ומלא בו זמנית. התמסרתי רק למוסיקה בשירים האחרונים, נמנע מעיסוק במלים. חשבתי על הגריס, ועל כך שייתכן מאוד שהבעלים יהיה מעוניין לשמוע את האלבום. חשבתי על כמה המלים חשובות בו, והחלטתי שעד שאני עוזב, האלבום הזה מתורגם למופת לספרדית. יום או יומיים למחרת ניסיתי לתרגם את חלום כהה, בהצלחה בינונית. הספרדית שלי רחוקה מלהיות. לא נורא. יש זמן.
אהבה…
ואולי אמצא משהו. הכנתי, בסטלה שלי, רשימת חברים פוטנציאליים. בראשה עמד קרלוס, שהוא גבוה, וחמוד, וספרדי מאוד, והיה שופע חיבה בשתי הפעמים שגברת סרנדיפיטי הפגישה ביננו. אני מחפש אותו לא מעט ברחוב. אם אתקל בו, לא משנה ההקשר, אבקש ממנו טלפון. פעם שלישית גלידה. אולי זה מה שנעשה.
אפשרות אחרת שחשבתי עליה היא אחיין עשיר של אמיר נסיכות נפט, שחי בגלות ספרד כי הוא הומו, ולומד בלשנות. ספציפית, הוא לומד עברית כרגע, כדי לנסות להכיר יותר את האויב הציוני, שלא נראה לו ממש כמו אויב, פשוט כמו משהו מוזר ולא מובן. אנחנו נלמד אחד את השני את השפות השמיות שלנו, ונאהב בספרד שהנצרות כבשה מחדשה. יהיה קסום.
אני לא משלה את עצמי שאהבה היא דבר קל ופשוט. אני פוחד מהאהבה ההרסנית שאני טוב בלייצר. אהבה נטולת הריונות, חסרה תקווה לבאות. אבל לפעמים כל העניין הוא הזמן שמבלים יחד, ומה שלומדים ממנו. לא הילדים, או הריגושים. ישנים בימים וערים בלילות. יש ימים בהירים, יש שמחה בטיפות קטנות. זה מה שאני מאחל לעצמי.
שקעתי לנמנום נטול חלומות. שמחתי על פסק הזמן. חלמתי מספיק בהקיץ.
groopit 