בית או אשליה

חמישי, לילה

דיברתי עם אמא. היתה שיחה טובה. היא סיפרה לי קצת ואני סיפרתי קצת. היא דואגת, אבל זה לא חדש. היא אמרה שאני נשמע בודד, וזה קצת נכון, אבל זה בעיקר כי משהו השתנה. משהו בחדוות הגילוי נעלם. אולי מאז שסמים, אולי מאז שאינטרנט. אבל גם משהו בסטייט אוב מיינד זז. אני מנסה לעשות את השינוי ממצב תייר למצב נוכח. יש בית, יש אינטרנט, צריך לחזור לשגרה, לעבוד יותר, לצאת פחות. אני מרגיש שזה מה שקורה בימים האחרונים. החגים נגמרו, הרחובות ריקים יותר, אין תאורה בכל מקום, כולם חוזרים לשגרה וגם אני צריך. תמיד הייתי טיפוס של בית, והנה עכשיו אני צריך לנסות לייצר את התחושה הזו במקום שהוא עוד רחוק מלהיות בית.

משניסחתי את זה, עישנתי משהו ועשיתי סייסטה קצרה. כששכבתי במיטה כתבתי קצת בפון, וניסחתי רעיונות. למשל, שהאנשים פה מאוד פסיביים. נראה שהם מאוד אוהבים להסכים, מאוד נמנעים מלחלוק. הם ידידותיים ופתוחים, אבל לא ינקטו יותר מדי יוזמה. אם יפתחו להם דלת, הם יכנסו, בחשש או בשמחה, אבל לא נראה לי שהם מרשים לעצמם יותר מדי מבלי שיוזמנו. ואולי אני עושה איזשהי העברה ממני אליהם. אולי יש בי משהו מרתיע, משהו מרחיק, משהו שמונע מאנשים לרצות לדבר או להתקרב. אולי אני משדר ריחוק, אולי אני בולם נסיונות, אולי אני לא מודע לנסיונות שנעשים, או מפרש את הדברים בצורה מוזרה. זה לא יפתיע אותי במיוחד. אני כבר הרבה זמן בונה חומות, כמו שאמרו הפטשופבויז, פחות כדי להשאיר אנשים בחוץ, יותר כדי לכלוא אותי בפנים.

כתבתי: אני חושב על הטירוף מתחת לפסאדה. שלי רק, או כולם גם? ולמה ככהההה? [את ככהההה הפון השלים באופן אוטומטי] מצחיק, הוא יודע לבד, הפון, אולי אתן לו לכתוב בשבילי. הוא גם יודע איך אני אוהב לאיית דברים, לפעמים, בכתיב חסר, או בשגיאות מכוונות. [בתחילת כל משפט, הפון הציע לי לפתוח במלה 'אני'. לצדה, תמיד היו מלים כמו 'או', 'אבל', 'אז', 'יש', 'אין', אבל 'אני' תמיד היתה המלה המרכזית, הראשונה לעלות.] הוא יודע קודם כל להציע לי את המלה 'אני'. הוא רגיל שככה אני מתחיל משפט. 'הוא' היא המלה הראשונה בכל משפט מהמשפטים האחרונים שכתבתי, ובכל זאת הוא מציע לי לפתוח את המשפט הבא בגוף ראשון יחיד. הוא מזהה שאני הנושא, או רגיל לזה מתוך הזיכרון. והאלטרנטיבות לגוף ראשון יחיד הן תמיד משהו שולל, או משהו מרחיב. 'זה' או 'אבל', 'אם' או 'לא'. האם הכתיבה שלי כל כך קלה לניבוי? [עכשיו, לראשונה, הפון לא הציע לי 'אני', אלא רק מילות שאלה] מילות שאלה. הוא יודע שאני הולך להמשיך בשאלה נוספת, דרמטית יותר, תוקפת את הנושא מזווית אחרת. משהו כמו "ומה אם הוא נשען על השימוש בקרב כלל המשתמשים, ואז זה לא רק אני, שתורם לכך ש'אני' היא המלה הנפוצה ביותר להתחיל בה משפט, נניח, בבואי לתאר את מחשבותי. סטטיסטית."

בוא ננסה רק ללחוץ על המלה האמצעית. מה יקרה אם אקבל את כל ההמלצות שלו? [ואז הפון עשה דבר מוזר ומטריד. להלן הפלט של המקלדת האוטומטית, כשאני בוחר כל הזמן רק את המלה המרכזית:]

"אני לא יודע מה לעשות עם זה לא היה לי זמן להבין מה קורה עם זה. צריך לראות את שני הצדדים של כל אחד לתגובות לחצו על הקישור משמאל. אני לא יודע מה לעשות עם זה. אני לא מבין את זה. לא היה לי זמן להבין את זה. אני לא יודע מה לעשות עם זה."

ואז יצאתי לשתות.

ניסיתי כמה מקומות אבל כולם היו די ריקים. אמצע שבוע, ועוד שבוע שאחרי החגים. אנשים חוזרים לעיר ולעבודה. הגריס לא איכזב אותי. מעט אנשים, אבל יותר נוכחות ממקומות אחרים. או שאולי אני פשוט לא מודע למקומות האחרים. כל כך קשה לדעת מה קורה מאחורי הדלתות שמתחת לשלטים. הזמנתי בירה ועמדתי קצת בפינה ה"רגילה" שלי. בבירה השניה התקדמתי קצת לכיוון הבר, מאחורי קבוצה של אנשים, שתי בחורות ושני בחורים באמצע-סוף השלושים, רכונים מעל טאבלט. הצלחתי להבין שהם בוחרים שירים. ברביעי וחמישי הגריס הוא ג'וקבוקס לחברים, קצת כמו בוידאו לפעמים.

המוסיקה היתה מגניבה לי, ורשמתי לפני את שמות השירים שהתנגנו. הרגשתי כאילו גם התכנים של השירים טובים בשבילי. רציתי לנסות לתרגם את השירים בספרדית. הנה נסיון פלוס פלייליסט חלקי:

Covenant – Brave New World – ממנו קלטתי רק את הפזמון: איפה הארץ המובטחת, איפה העולם החדש והאמיץ, לאן הולכים החלומות למות?

Alaska y Dinarama – Perlas Ensangrentadas

חקרתי אותה בחדר ההלבשה,
על המוות של רנה
ענתה לי, מתחמקת
לא יודעת, לא יודעת.
זזנו.
אמרה שאני צריך לדבר על
פנינים מוכתמות דם, פרחים רמוסים

רנה היתה רק כלי
פסאדה, ותו לא
ומבחינתי, כשיגיע הרגע הנכון,
אמרה לי, נינוחה
זזנו.
אמרה שאני צריך לדבר על
פנינים מוכתמות דם, פרחים רמוסים

ליוויתי אותה עד לביתה,
נפרדנו בלי מילה
וכך היה הלילה האחרון
שלוש יריות השתיקו אותה
זכרתי את הניסוח
את הסיפור ההוא על
פנינים מוכתמות דם, פרחים רמוסים

Transvision Vamp – Down On You – המלים היו סתמיות בעיני, אבל אהבתי את השירה שלה ועשה לי חשק לקורטני לאב, שלא מצאתי בפלייליסט שלהם.

Wolfsheim – Sparrows and Nightingales – את השיר הזה ממש אהבתי. את הסטייל שלו, ואת המלים גם.

כמה זמן אתה חופשי
בעולם הזה של שנאה ותאוות בצע
הוא שחור? הוא לבן?
בוא נמצא פשרה אחרת.
והעתיד שלנו תקוע במקום
אנחנו רוקדים באור הזרקורים
איפה המנהיג, שינהיג אותי?
אני עוד מחכה.

עוזב את הבית, אלוהים לצדך,
מפריד בין הדרורים לזמירים
צופה כל העת
מפריד בין המים לאש הבוערת בפנים
אלוהים לצדך,
מפריד בין אכזריות לרכות
צופה כל העת
מפריד בין בדיה למציאות

נעים במעגלים, לא יוצאים מהקוים
אין בני אנוש בסביבה
שקטות הרוחות
ושוקטים הימים
בוא ננסה סוג אחר של שלום
מי לוחם במלחמת האזרחים הקדושה הזו?
מליון גברים במדים
[בגרמנית:]
איפה המנהיג, שינהיג אותי?
אני עוד מחכה.

ואלוהים לצדך,
מפריד בין הנוכח לסיפורי העבר
צופה כל העת
מפריד בין החירשים לאלו שכורים אזנם

השאר בלילה אור דולק עבורי
כדי שאוכל למצוא אותך
זוכר, כשהיינו שנינו צעירים
לא נזהרים, כה סקרנים
ועכשיו אתה מסתיר את פניך מפני בנך
יום חדש מאיר
זוכר שהרגשת חי
לפעמים?

ואלוהים לצדך,
מפריד בין החיילים לדייגים
צופה כל העת
מפריד בין ספינות מלחמה למעבורות.

Paralisis Permanente – Autosuficiencia

מביט במראה ואני שמח
ואני לא חושב על אף אחד יותר משאני חושב על עצמי.
ואני לא חושב על אף אחד יותר משאני חושב על עצמי.
קורא ספרים שאני לא מבין יותר מאשר את עצמי
שומע קלטות שהקלטתי עליהן את הקול שלי.
שומע קלטות שהקלטתי עליהן את הקול שלי.

ואני מתקלח במים קרים בלי סוף
ואני חותך את עצמי בסכיני גילוח.
ואני חותך את עצמי בסכיני גילוח.
אני נופל על רצפת החדר שלי
ומסתכל על הגוף שלי נרקב.
ומסתכל על הגוף שלי נרקב.

סגור בבית שלי
אדיש להכל
אני לא זקוק לאף אחד
לא יוצא אף פעם.
עכשיו אני עצמאי,
לא צריך יותר אנשים.
סוף סוף אני עומד ברשות עצמי.

מביט במראה ואני שמח.

***

אחת הבחורות, אנה, היתה מאוד מאוד ידידותית כלפי, ועזרה לי להרגיש בנוח. היא דיברה פשוט, ולא מהר מדי, אבל גם לא נמוך או מטופש. הצלחתי להבין הכל וניהלנו שיחה קצרה. בהמשך היא הכירה לי את צ'יצ'ו (חסוס) ואת קארי, ויותר מאוחר הצטרף גם החבר שלהם, דויד. דיברנו קצת על המוסיקה והיא שידלה אותי לנסות לבחור שיר בעצמי. היו שם דברים שהכרתי אבל בעיקר לא.

רוב הזמן דיברתי עם צ'יצ'ו, שהיה שתוי מאוד והתקשה לדבר בצורה נורמלית. מהצד השני היה בחור יפה, ודי רציתי אותו. אני חושב שגם הוא רצה אותי, אבל כולנו היינו פסיביים מכדי לתפעל את הדברים. נשארתי עד די מאוחר, והרגשתי בבית. הרגשתי בוידאו. אבל גם הרגשתי כמו הלקוח הזר האחרון שנשאר למרות שהמקומיים פשוט רוצים לסגור את המקום לעצמם בלבד. שאלתי, כמה פעמים, אם הם סוגרים. שאלתי, כמה פעמים, אם הם רוצים שאלך. הם לא אמרו לא, אז נשארתי.

לא הפסקתי לנוע בין תחושה נפלאה של נינוחות והנאה לבין חרדות מפני חריגות ואי-הבנה. הם דיברו איתי והיו אדיבים מאוד, ואני חושב שהתעניינו בי, וצחקנו יחד. עשינו כמה צ'ייסרים יחד, על חשבון הבית, וככל שהשתכרתי יותר, ככה הקצינו שינויי מצב הרוח, בין התחושה הנהדרת שהצלחתי להגיע למקום שבו אני נהנה ומרגיש נינוח ואפילו האנשים קצת טובים אלי ואולי הכרתי כמה חברים פוטנציאליים חדשים, לתחושה שאני פשוט לא קורא את הסיטואציה לאשורה, ובעצם אני קוץ בתחת של הנוכחים. אני לא יודע, יכול להיות שפשוט לא הבנתי נכון את הדברים שנאמרו לי, אבל אני חושב שחסוס אמר לי שיש בי "אפס הנאה", ונראה לי שאנה אמרה לי "אל תחזור לפה יותר", ואולי הם בעצם אמרו דברים אחרים. אולי חסוס אמר "הערב הזה מאוד מהנה", ואולי אנה אמרה לי "תחזור שוב!" בחרתי להדחיק את החלקים השליליים. זה לא מעניין אותי והם לא מעניינים אותי. אם הם לא רוצים להיות חברים שלי, ואם הברמן והמנהל של המקום לא אוהבים אותי, זה לא אמור למנוע ממני להמשיך להגיע לפה. אני לא צריך שיאהבו אותי, אפילו שהייתי רוצה. אני רק רוצה מקום משלי בתוך המקום שלהם, גם אם המקומות לא חופפים ואפילו לא משיקים. כל עוד הם לא שולחים אותי הביתה, אני רגוע. אם אני מצליח לייצר בעצמי אשלייה של הצלחה, אז זה מה שהשגתי היום. הצלחה. או אשליה של. והאשליה חזקה בדיוק במידה שאתן לה להיות, בדיוק במידה שאאמין לה. הפסקתי לפקפק.

בשלב מסויים בעל הבית הלך לעשן ג'וינט בחוץ, וכשחזר נעל את הדלת, והם הדליקו ג'וינט בפנים ונתנו לי שאכטה. בתוך הראש שלי נערכתי לעוד כמה סיבובים של רצוי-לא-רצוי, ואז הזמינו אותי לצ'ייסר נוסף. זה היה צ'ייסר קינוח קטלוני: סוג של ליקר וניל ענברי, מעליו שכבת שמנת כבדה ותיבול קל של קינמון. היה טעים ומהנה, וחייכתי לכולם ביציאה. החזירו לי חיוך והאמנתי לאשליה שהוא אמיתי. הלכתי הביתה, עדיין מתלבט אם היה טוב, או רק בראש שלי, אבל כשנכנסתי למיטה, החיוך לא ירד.

כתבתי ביומן "הלוואי שידעתי. ידעתי, בודאות. לא חשבתי, או תהיתי, או שהיה לי נראה ש. הלוואי שידעתי" ונרדמתי.

קיץ על גבעת המערב, או: נבואת מלכי הנוחיות

ממקום מושבי אני צופה בגבעות משתפלות.

הצבעים חזקים- הזמן חולף.
זו הפעם הראשונה שאני רואה קיץ בהר הצופים.
נשען לאחור, מניח לעיני לשוטט,
לצוף לאן שיצופו.
אל האופק, כך מסתמן.

ג'וני עושה אותי כחול

רגע לפני שאבדה אהבתי אמרתי "אני יציב וקבוע ככוכב הצפון!" ועניתי לעצמי "כן. קבוע בחשיכה. איפה זה, שוב? אם תרצה אותי, אני בבר." על-גב תחתית קרטון, לאורו הכחול של אקרן המחשב, ציירתי את מפת המולדת. ואת פניך שירבטתי מעליה. פעמיים.

הו, אתה בדמי, אתה יין הקודש שלי. טעמך כה מר, כה מתוק. אבל אני? אני אשתה ארגז שלם ממך ואוותר עומד על רגלי.

פגשתי בחור. היה לו הפה שלך. הוא הכיר את שקריך. הוא הכיר את השדים שלך, את קורותיך. הוא אמר לי "לך אליו. השאר עמו (אם תוכל) אבל היה נכון להקיז דם."

ואתה בדמי.

***

הפעם האחרונה בה פגשתי את ריצ'ארד הייתה דטרויט, 68', והוא אמר לי "כל הרומנטיקנים מוצאים בסופם את אותו הגורל." ציניקן ושתוי, משעמם מישהו באיזה בית קפה אפלולי. "אתה צוחק?" הוא אמר, "סבור כי הנך מחוסן? גש הבט בעיניך. הן מלאות-ירח. אתה אוהב ורדים ונשיקות וגברים יפים שיספרו לך את כל אותם השקרים היפים. מתי תבין שאינם אלא שקרים יפים?"

חייל בדיל בודד

חייל בדיל בודד / קובן

הסכת, ילדי, ושמע סיפור

שנכתב לפני שנים

על ממלכה בראש ההר

על אנשי העמקים

על ההר, בתוך הסלע

אוצר בלום באדמה

אנשי העמק נשבעו

להשיגו, ויהי מה

יאללה, הפצץ את שכניך

יאללה, שקר לחבר

עשה זאת בשם אלוהיך

או בשם תירוץ אחר

לא תבוא תרועת חצוצרה

עם בואו של יום הדין

בוקר מגואל בדם יעלה

חייל בדיל בודד ישוב לקסרקטין

אז שלחו אנשי העמק

מסר אל פסגת ההר

הבו לנו את הכסף

אם לא – תיהרגו מחר

התשובה מיד הגיעה

"עם אחינו נחלוק

את הסוד בתוך הסלע

האוצר הכי עמוק"

זעמו אנשי העמק

"שלוף החרב! תן בראש!"

בכל אנשי ההר טבחו

אוצרם ביקשו לדרוש

או-אז עמדו מעל לאבן

על פסגה טובלת דם

האוצר היה רק כתובת:

"שלום בין אדם לאדם"

(ינואר 2009, רחביה)

המלכה והחייל

חייל התדפק על דלתה של המלכה

אמר "אינני נלחם עוד, ולו לדקה"

והמלכה, שלא יכלה עוד לשבת על המדוכה

החליטה לקבל את פניו

אמר "צפיתי בארמון, על הגבעה הרמה

תהיתי מי הגבירה שבשמה כל הלחימה

ומחר אני עוזב, עורק, ויהי מה.

אבל לפני הכל, תני לי סיבה."

במורד המסדרון הארוך והצר

אל תוך לשכתה, בפאר והדר

והנזר מראשה אף לרגע לא סר

ושם ביקשתהו לישב.

"אני רואה אותך כעת, ואת הו-כה-צעירה,

דעי לך שנהי-אבל תדיר מנצחונות ושירה,

ויש לי תחושה שהכל הוא משחק של שררה

ועכשיו, האם תתני לי סיבה?"

המלכה אז ירתה בו בעיניים צרות

"לעולם לא תבין, אז חבל לנסות"

אבל פניה כשל ילדה המחשבת לבכות

והיא סגרה את לבה כמניפה.

אמרה "בתוכי כלוא סוד, חוט שני לוהב

הוא חותך ושורף בי, פוצע וכואב"

והוא הניח את ידיו על ראשה התאב

והכריע אותה אל הארץ.

"כמה מורעבת את, וכמה חסרת אונים

כלואה לבדך, מורחקת מהנתינים;

לא אצעד שוב בסך אחרי הקצינים"

וּלקחהּ אל החלון להביט.

השמש קרנה בזהב, אך השמים כבדו כעופרת

והיא ייחלה לחיים של מישהי אחרת

הפחד הכניע את המלכה הגברת

ולא אבתה להביט בו שנית.

אמר "אני רוצה לחיות את חיי כאדם מהוגן

לקבל מה שמגיע לי, לתת ככל שניתן

ולאהוב לי אשה שטיבה לא מובן.

הוד מעלתך, מוזרות דרכיך."

אבל הכתר כבר נשמט, וכמעט נשברה

ועמדה שם, נכלמת, שבורת-לב אך תמירה

היא ביקשה שימתין על מפתן הטירה

בעוד רגע אחד תצטרף

הרחק, במישור, נשמעה הפקודה

והחייל שם נורה, מצפה לתשובה

ובעוד המלכה נאבקת בבדידות וחובה

הקרב בשדה נמשך

(ינואר 2009, רחביה)

עיניים בהירות הן פרסום שקרי, או: שלושה נמלות בחור

מהחוט,

מהחוט,

מהחוט משתלשל

מסגירות, התנועות?

כל מחווה נשלטת מלמעלה.

אז אני נע, ואני נד.

מנופף בידי. ברגל בועט.

ותמיד לפי המוסיקה.

"עד שכל הנדנודים עושים לך בחילה"

העסק של אפ'חד, או: פריסטיילינג

קצת קשה לי עם המלים. יש בחירות בחיים, אני מניח.

כמו לקום כל בוקר ולבחור לחיות. כאן, או כך, או אחרת. או פשוט סתם.

ל'משנה מה אעשה, אין דבר שאגיד
שאנשים לא יפתחו עלי עין,
אבל אני יעשה בדיוק מה שאני רוצה בין כה וכה,
ואם תבוזו לי, על הזין!

חוזרת לקרשים, או: אאולוגיה ממוחזרת לעמי כורם, הי"ד

עמי כורם, סופסוף מזדכה

הוא לא השאיר זמן לחרטה

שמר לו על זקפה

עם זאת שכבר תקע

אני, בראש מורם

דמעות של סתם

בלי גבר שיטחן

הומופוביה, או: צ'אמבוואמבאקטיביזם

פוסט אינטראקטיביסטי

לפניכם משימת תרגום. עליכם לנסות ולתרגם את השיר לפי ראות עיניכם, ולהציבו כתגובה.

אין הכרח לתרגם את כל השיר. תוכלו להסתפק בבית, פזמון, או כל שילוב של אלה.

אין הכרח להצמד למקור. תוכלו לפרק את השורות, לסדר אותן מחדש, להוציאן מהקשרן או להכניסן להקשר אחר, ישראלי יותר, או סתם קרוב ללבכם.

מותר להשתמש/להיעזר/לגנוב/להשען/לשחק ו/או לשאוב השראה מתרגומים קודמים, או מאירועים אמיתיים.

go.

'למה' למענו לכתוב. או: מה, בעצם, אנחנו עושים כאן

בכל פעם שאני מתיישב לכתוב, אני נתקע.

מחד, אני רוצה שזה יהיה בלוג מקצועי. זה אומר ענייני דיומא, חדשות, מוסיקה אקטואלית, יד על הדופק. זה אומר תמונות, קבצים, לינקים משולבים בתוך הטקסט, תגיות, מטא-קיוורדז. מאידך, הכתיבה שלי אישית. זה אומר סובייקט, חוויות אישיות, חפירה וחיפוש. זה אומר פרגמנטים תלושים, אסוציאציות שיריות, חשיפה אינטנסיבית ושאלת פרטיות האנשים הסובבים אותי.