דאנס-אוף, או: זרות ושייכות, או: היה או לא היה

מדווש באמסטרדם בקור הצלול של פברואר. משבי רוח אקראיים הסיעו את האויר הקפוא שמעל לים הצפוני אל תוך היבשת, מצליפים בפני ומקפיאים את קצה אפי הזולג, אבל המאמץ הפיזי ושכבות של צמר וכותנה הפכו את מרכז גופי לכבשן קטן. שאיפה צוננת של מינוס חמש, נשיפה מתאבכת של שלושים ושש, משיכה בג'וינט.

החופשה הזו הגיעה באיחור רב מדי. עדיף מאוחר מאשר לעולם לא. דנסקי עזר במימון, שרה עזרה בשכנועים, הקור עוזר להרגיע את הטירוף, הרוח עוזרת לנפש ללמוד, שוב, לעוף.

שבוע בברלין נדרש כדי להרגיל את הגוף והמוח לפאזת חופשה. לשחרר מטענים כבדים של זהויות סותרות ולהתמסר לזהות האחת והיחידה של התייר. העיניים מביטות מחדש, הנחיריים שואפות אויר אחר, האפרכסות מתאקלמות לניגון של השפה השונה, הרוח מתאימה צעדיה להלך הרוח המקומי, הזר. ואז לאמסטרדם, איפה שכולם זרים.

זרות ושייכות משמשים בערבוביה. איני תושב המקום, כמו רבים מהתיירים כאן, והזרות מאפשרת ניכור ומרחק מהיומיום, מהקיום, מעצמי. העיר מלאה באזרחי חוץ ובבליל שפות תורכיות, ערביות, הודו-אירופיות. רבים מהתושבים אינם ילידי הארץ, כך שאיני, באמת, שונה. המראה האירופאי שלי, הוכחה לכך שאי שם במעלה עץ המשפחה היהודי שלי לקחה מישהי לתוכה מטען גנטי ממוצא ארי, אפשר לי להשתלב בנוף, להעמיד פני פולני, גרמני, אולי אפילו הולנדי. הגוף שלי מותאם למזג האויר הזה, לקור העז. איני היחיד שסובל מהקיץ הישראלי, אבל אני לא מכיר עוד הרבה אנשים שמזיעים כמוני, שסובלים סבל כה נואש משך מחצית מהזמן שלוקח לכדור הארץ להקיף את השמש.

אני רוצה להיות אחד העם. אני רוצה לראות לאן יוצאים המקומיים. מה הם שומעים, איך הם נהנים מסוף השבוע שלהם. ברחתי ממועדונים ואטרקציות תיירותיות כמו מאש. נפלה ההחלטה לבחור מקום לשתות בו על-פי המוסיקה, ולא על-פי התורים או האוכלוסיה. הנסיון הראשון במציאת בר מקומי היה הצלחה מסחררת. עם רדת ערב, בחברתם של שרה, דנסקי וארז, עברנו ליד פאב שמתוכו בקעה שירת שיכורים. נכנסנו פנימה ועמדנו בכניסה, סוקרים את השטח. מעבר לדלת הכפולה עמדו בצפיפות רבה עשרות גברים בגילאים שונים, בעיקר בגיל העמידה. שיער מאפיר, עיניים ממושקפות. לכאן מגיעות הויאז'ות למות. הקירות מחופים לוחות עץ, בהם מקובעים פמוטי פליז ממורקים, תושבות לנרות חשמליים. ברמקולים שירים ישנים משנות הארבעים והחמישים, הפורמט הדיגיטלי משמר את חריקות התקליטים האנלוגיים עליהם נחרטו הצלילים המקוריים. פילסנו את דרכנו אל הבר מלווים במבטים משועשעים של הלקוחות הקבועים. מפעם לפעם, רכן אחד הגברים, מישיר מבט ושר אלי את המלים שהכירו כולם מלבדינו. קצת ולס איטלקי, שנסון צרפתי, שיר עם גרמני, זמרת מלחים הולנדית. והציבור שר. מחובקים באחוות גברים, ידיהם נעות אנה ואנה כמו שיבולים כורעות ברוח המכה גלים בשדה בירת-חיטה. קסם צפוני ישן.

מעניין אם גם כאן מדירים את הזקנים כפי שעושים בארץ. אם גם כאן הם נחשבים למוקצים מחמת גיל ומיאוס. האייג'יזם בארץ, שנאת הזקנים, היא אחת מהחליים הרעים של הקהילה ההומוסקסואלית. זקן, כמוהו כסוטה, כחטיאר מרייר שלא מגיע לו יחס אנושי, בטח שלא כבוד. בארץ, לפחות במעגלים הצעירים אליהם נחשפתי, הבוז כלפי המבוגרים גובל בפשע. כאילו הם לא עברו את אותה מסכת הייסורים של הדור הצעיר. כאילו שלא הוגלו אלי גנים ציבוריים ומודעות בעיתון, בדורות שלפני האינטרנט. כאילו שלא מגיעה להם אהבה.

המוסיקה הלכה וצברה קצב כשהערב התקדם. שירי העם והשנסונים פינו את מקומם ללהיטי אירוויזיון, וצלילי האקורדיון הוחלפו בסינתיסייזרים של שנות השמונים. שתי בירות מאוחר יותר הלך הקסם והתפוגג, והחלטנו שהגיע הזמן להמשיך הלאה.

מאחורי שמעתי מישהו צועק "היי, בלונדי!”. השוטרים באו לקחת אותי. הבטתי לאחור וראיתי אותם נשענים על האופניים, משוחחים חרישית. צחקתי לעצמי. את ההזיה הזו הבאתי איתי מהארץ. מאז שאני זוכר את עצמי, זרים היו פונים אלי בשם "ג'ינג'י". תמיד התרעמתי על הכינוי הזה. היה בו משום כינוי גנאי. ובכלל, אני לא ג'ינג'י. אני בלונדיני. וגם זה לא. המינוח המתאים הוא שטני. כמו שטן. או שתני, כמו שתן. ומכל מקום, אין לכינוי הזה כל חשיבות כאן. אני מוקף בבלונדים, ג'ינג'ים וכיוצא בהם. לקרוא לי "ג'ינג'י" בפרדריקספליין זה כמו לצעוק "יהודי" בככר ציון.

באמסטרדם גיליתי את ערכו של הלאגר הצהוב. תמיד העדפתי סטאוט על לאגר וכהה על בהיר. אולי כי הטעם שלי התפתח בתקופה שבה היה חשוב לי להוכיח את גבריותי, ובירה בהירה נתפסה נשית בעיני. אולי סתם כי גולדסטאר יותר טעימה ממכבי. מכל מקום, הסמיכות של הפורטר, המרירות של הסטאוט והמתיקות של האייל קסמו לי הרבה יותר מהדלילות המימית של הלאגר הבהירה. אמסטרדם לימדה אותי אחרת. אני מדווש עד שקר מדי, נכנס לפאב, שותה בירה צהובה וקלילה. מרווה צמאון, מחדש מאגרי אתנול, ואם לא מצאתי עניין בצורת מוסיקה טובה או שיחה נעימה, אני יוצא בחזרה אל הקור, עד הבירה הבאה.

כולם פה כל כך יפים. לא שיש לי פטיש לבלונד האירופאי. אפילו להיפך. זה לא יופי מגזיני ושבלוני. זה יופי של בריאות. הם בריאים כי האויר טוב, כי התחבורה ירוקה וקרדיווסקולרית. כי חייהם לא מאויימים, כי אין לחץ, מלחמות, שנאה והשרדות יומיומית. כולם נראים צעירים בחמש-עשרה שנה מגילם האמיתי. אין דאגה, יש חופש. הם עובדים מעט ונחים הרבה. סוגדים פחות ומאמינים יותר. ואולי אני רק מדמיין.

מחפש בר נעים לעצור בו למנוחה. הייתי שמח לגייבאר אלטרנטיבי, אבל כל מקום נראה לי כמו האויטה, והדבר האחרון שבא לי עכשיו זו מוסיקת דאנס ואוחטשות מקומיות. החלטתי לנגן לפי האוזן. האטתי ליד כל פאב, עם או בלי דגל גאוה, כורה אוזני למוסיקה הבוקעת. אם אמצא מקום שינעם לשבלול שלי – אעצור בו לבירה.
דראם'נ'בייס ודאבסטפ מבעד לדלת פינתית, נטולת שילוט. אני נכנס.

יש זרות ויש שונות.

בפנים כולם שחורים. הברמן, הלקוחות, אפילו הדיג'יי. גבר לבן אחד, שמנמן ומקריח, משוחח עם בחור שחור רזה בראסטות וחיוך צחור שיניים. לפחות אני לא הלבן היחיד.
אני מזמין בירה.

הברמן, הר-אדם גבוה וכבד גוף, לא מחייך, אולי אפילו קצת עוין. “עוד תייר", הוא בטח חושב לעצמו. הוא מגיש את הכוס בלי גינונים, ואני שמח שהבר עומד ביננו כמחיצה.

מתקלף משכבות הביגוד החיצוניות. הנשימה כבדה מהרכיבה המאומצת, ואני יושב על השרפרף הגבוה ומנמיך הילוך, מתאים את נשימותי לבאסים, מניח לפעימות הלב להסתנכרן עם פעמות הסנר. המוסיקה טובה והמתניים שלי נעות מעצמן. אני נעמד ומתחיל לרקוד במקומי, צמוד לדלפק, מנסה לתפוס כמה שפחות מקום על פני הרחבה הריקה. עוצם עיניים ומתמסר לקצב.

אני רוקד. כשאני רוקד אני מסיר מעצמי מודעות כלפי הסביבה. הגירוי החיצוני היחיד הוא המוסיקה, וכל חלק בגוף שלי מגיב ליסוד מוסיקלי אחר. הרגליים עם התיבות, המתניים עם הקצב. הכתפיים עם הבס והזרועות עם המלודיה.

אני פוקח עיניים ומסיים את הבירה. כשאני מזמין אחת נוספת, הברמן כבר יותר ידידותי. הלבן השמנמן עזב את המקום, והרזה עם הראסטות מחייך אלי ורוקד. לידו רוקד גבר במשקפיים עבי-מסגרת וכובע סרוג באדום-צהוב-ירוק. הוא רוקד רע, כמו קריקטורות של גאנגסטאז אמריקאים. משהו במפרקים שלו מנסה להיות ברייק, אבל חוש הקצב הלקוי שלו משאיר אותו רחוק מהדאנס. הוא מישיר מבט ורוקד מולי. לגימה מהבירה החדשה, ואני נענה לו ורוקד איתו.

משהו בריקוד שלו מתריס, אולי אפילו אגרסיבי. משהו בתנועות נראה כאילו הוא רוקד לעומתי, לא מולי או איתי. הוא מסיים בתנועה של "נראה מה יש'ך" ומשלב ידיים. רגע, באמת? יכול להיות שהוא זרק לי כפפה?

אני מחייך ורוקד. פתאום אני מודע יותר לתנועות. הריקוד כבר לא שלי ובשבילי. משהו בו מופנה החוצה, נענה לאתגר. הבחור הרזה משלב את ידיו גם הוא, אבל בניגוד לממושקף, הוא מחייך. נראה שהוא מרוצה ממני, ואני מחייך אליו בחזרה. הבטחון שנסך בי החיוך עודד אותי לרקוד גדול יותר, חזק יותר, נועז יותר. הקצב של המוסיקה גובר, וגם אני כבר זז מהר יותר, חלקי גופי כבר לא נפרדים, אלא חלק מאותו הגל שמתחיל בדיאפרגמת הרמקול ומסתיים בקצות גפי. אני מוריד עוד סוודר כשהממושקף לוקח צעד קדימה ופוצח בריקוד שונה מאוד מקודמו. הוא מחקה את סגנון הריקוד שלי, מעכס בלעג, משקף את התנועות שלי בכתפיו. הוא זורק לי הבעה מזלזלת ומיד חוזר לברייקדאנס הגרוע שלו, מתקרב יותר, חד יותר.

דאנס-אוף? רילי? חשבתי שזו בדיחה אמריקאית. אני מחייך. זו לא תחרות. הריקוד שלי הוא שלי, ואתה יכול לצחוק עליו כמה שתרצה. לא בשבילך אני רוקד, וגם לא בשביל הקהל. אני מפנה אליו את הגב ורוקד, שוב, לעצמי. אני עומד כשפני לפינה שבין הבר לעמדת הדיג'יי. האחרון, פניו חתומים, מישיר מבט ומהנהן עם הקצב.

היריב שלי כועס. נראה שהסירוב לתחרות השיג את התוצאה ההפוכה. במקום להרגיע את האוירה ולהחסיר מהמתח, נראה שפגעתי בו בכך שלקחתי צעד לאחור. הוא מניח יד על הכתף שלי ומסובב אותי אליו, כופה עלי ליהענות לאתגר. אני מתיישב וחוזר לבירה שלי. אין לי עניין במלחמות, ובטח שאין לי כוונה לפלוש לטריטוריה שאינה שלי. הרזה ניגש אליו והם מחליפים דברים. בסופם חוזר הממושקף לדלפק הבר שממול, והרזה שולח לי חיוך מרגיע.

"תמשיך", הוא מסמן בסנטרו.

אני מסיים את הבירה השניה ונעמד בזמן שהברמן, שחיוך מרוח על פניו הגדולים, מוזג לי בירה נוספת, אפילו שלא ביקשתי אחת. הרחבה התרוקנה, והנוכחים עומדים במעגל שכופים עליהם הקירות. אני לוקח בחזרה את הפינה שלי, עוצם שוב את עיני וחוזר לרקוד.

המוסיקה טובה, אבל אני מרגיש שהדיג'יי לא מניח לשירים להתנגן. כאילו הוא דוגם אותם או מחפש משהו. חלק מהסגנונות לטעמי, חלק לא. כשאני מרוצה, השיר מחזיק מעמד, לפעמים אפילו מסתיים. כשהסגנון לא נעים לי, אני חוזר לבירה והשיר מוחלף כמעט מיד. אני מרגיש שהוא מחפש את הסטייל שלי. ואני, אני רק רוצה את הסטייל שלו. הלא זו הסיבה שנכנסתי. שיר בגרמנית, אחריו צרפתית, רוסית, ספרדית, אנגלית. ראפ על פילדפיה, טקסט פריזיאני, סימפולים של גיטרה ספרדית. ואז אני מבין: הוא מנסה לגלות מאיפה אני. כשהוא מנגן שיר שהמקצב שלו מדליק אותי, אני נכנס לזה ונותן לו ת'אמבז אפ, ורק כשהמלים מתחילות לדבר על ניו יורק אני קצת מתאכזב שאולי רמזתי שאני משם.

השעה מתאחרת וחלק מהנוכחים עוזבים. נדמה שרק עשרה או חמישה-עשר מהלקוחות הקבועים עוד שם, מתקשקשים על השבוע שעבר. מדי פעם בפעם ניגש הרזה עם הראסטות לרקוד איתי, עם או בלי הבחורה שאיתו. אני מרגיש שהוא מכבד אותי, שמח על נוכחותי, מסביר פנים. ככל שאני מרגיש בטוח יותר, אני רוקד יותר, משוחרר יותר. הברמן והדיג'יי כבר לא מסתירים את קורת רוחם, ומחלקים לי חיוכים ואגודלים שבעי רצון בכל פעם שמבטינו מצטלבים.

ואז שקט. הדיג'יי אומר משהו, ומתחיל לנגן רצועת רגאיי. מדובר, כנראה, בלהיט מקומי, כי כל הקהל מתעורר לפתע, נעמד, מתנער ומתחמם לקראת הריקוד. הרחבה מתמלאת ברגע, ואני, כמו כולם, מסנכרן את עצמי עם המקצב. הממושקף קם גם הוא, ונעמד כמטר מולי במרכז הרחבה, תובע בעלות. הוא מסיר את הכובע שלו, מנער את הצמות הצפופות שהיו כלואות תחתיו ומרבע כתפיו. השיר מתחיל לתפוס מהירות, וכולם בעניין. אני מחייך ועוצם עיניים.

השיר מוצלח, והדיג'יי עושה בו כבשלו. מאט אותו ומאיץ, מוסיף לו סימפולים וסקראצ'ים, מוסיף טרבל, מוריד באס. אני נענה לשינויים, זורם עם עיוותי המקצב, מפרק את השיר לתנועות כתפיים נשברות. הגוף שלי כספית איטית, משנה את צורתו לפי כלי הקיבול שמגיש לי הדיג'יי. הוא מעוות את השיר, הופך אותו איטי ומעוקל, שובר את המקצב. אני מתהפך איתו, מניח לתנועות לזרום דרך צינוריות השמע, נשבר עם המקצב ואוסף את עצמי מחדש לקראת הפזמון החוזר.

ופתאום נפסק השיר, לפני שהסתיים. אני פוקח עיניים. כולם מוחאים כפיים. הממושקף, זועם, משתלח לעברי, אבל נעצר על-ידי הראסטמן הרזה, שאומר לו כמה מלים קצרות ושולח אותו בחזרה למקומו. הוא רוטן, חובש את הכובע בכעס ויוצא מהבר. הרזה מחבק אותי, טופח לי על השכם, ורוקד איתי לצלילי הרצועה הבאה, דאב רגוע, כמעט טריפהופי.
כשאני מסיים את הבירה אני משאיר טיפ לברמן, גם לדיג'יי. הרזה לוחץ לי את היד בחום וחיוכו הרחב מלווה אותי החוצה, אל הקור המקפיא.

דיוושתי בעוצמה, מחיאות הכפיים עוד מהדהדות בראשי. הן כוונו אלי. כי ניצחתי. ניצחתי מבלי להתמודד. ניצחתי ברשות עצמי. אני תוהה אם כל זה באמת התרחש במציאות, או רק בראשי. אני מדליק ג'וינט נוסף ומהרהר בריקוד האחרון. אני מבין שהסיבה שניצחתי את פוקדי הבר המקומיים, שרוקדים את השיר הזה כל ערב, רק בזכות העובדה שלא הכרתי אותו, שלא הייתי משלהם. אילו הייתי משלהם, שינויי הקצב היו מוציאים אותי מריכוז, מבלבלים את התנועות שבודאי הייתי מתכנן לקראת המהלכים המוסיקליים המוכרים. דוקא בזכות הניתוק שלי מהם, מההקשר, הצלחתי להתמסר לשיר כמו שהוגש, ולא כפי עיבודו המקורי. האם דבר כזה יכול היה לקרות בארץ?
זרות ושייכות. מוסיקה עומדת מעל לזוטות הללו שמתרוצצות לאנשים קטנים בראש. וטוב שכך.

3 תגובות בנושא ״דאנס-אוף, או: זרות ושייכות, או: היה או לא היה"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s